פריקה.. (ארוך)

באלי לצרוח, אבל אף אחד לא שומע.
באלי לברוח, אבל אין לי לאן.
באלי לצעוק, אבל אין לי למי.
באלי לבכות, אבל אין לי זמן.

כשאני מנסה לצרוח מעירים לי, כשאני מאיים לברוח כועסים.
כשאני מנסה לצעוק מחזירים לי, כשאני מתחיל לבכות לועגים.
אם רק היה מישהו שיעזור, אחד שרק יקשיב.
אחד שלא ישפוט אותי ואף פעם לא ישיב.

אחד שינחם אותי סתם כך בלי סיבה,
שגם אם אעשה טעות הוא יהיה לצידי ויושיט עזרה.

איפה יש מישהו כזה?
האם זה אפשרי?
אם כן תאמרו לי,
איפה אמצא את בקשתי.


אני לא שולט ולא מרגיש.
נמאס לי להיות הכי רגיש.
הדמעות יוצאות בלי סיבה מהעיניים,
אני בוכה ולא אפסיק גם עוד שנתיים.
מרגיש שבור ולא יודע מדוע
מרגיש בדיכאון לא יום ולא שבוע.
אולי זה הגיל ואולי זה יעיל,
אולי זה אימפולסיבי ואולי קצת רעיל.
מה מעניין אותי? את זה אני יודע
כשאני עושה את זה אני סוף סוף שבע.
אבל זה לא עוזר לי ולא מקדם את חיי כרגע,
כועסים עליי עוד באותו הרגע.
אני לומד בבית הספר מה שלא מעניין אותי,
ומה שמעניין אני לומד בעצמי.
אובחנתי כמחונן ולא הופתעתי ממש,
לא כמו שציפיתי, הלב לא נמס.
ממשיך ללמוד דברים לא קשורים,
אני לא מרגיש שלם בין כאלה אנשים.
כשאף אחד לא שומע אותי ואין לאן לברוח,
אני חייב לשרוד רק עם המוח.
לא מצליח להקשיב למה שאומר הלב,
ללכת רק עם מה שאני אוהב.
התקפי זעם ובכי וחוסר שליטה,
זה דבר שקורה לי ללא מודע.
לועגים לי במקום לעזור,
בקצה המנהרה שלי אין כבר אור.
לפעמים ההורים מנסים להיות איתי,
אך זה קשה ואני מבין, אך יותר קשה להיות אני.
לא לשלוט על רגשות, פחדים, כעסים דיבור ובכי
לפגוע בכולם ובעצמי, להתנהג מסריח כמו בית שחי.
אני לא רוצה אחד שיקשיב לי ויתן ביקורת,
רוצה רק מישהו שיגיד שהכל יהיה טוב והכל יסתדר.
מרוב עצבים את השערות אני מורט,
לא מוצא את המישהו הזה, כנראה זה רק שטות ולא יותר.