איך זה בתור פרולוג? בקריאה שנייה אני חושבת שהעלילה מתקדמת מהר מדי

הדלת נטרקת בחוזקה וזו לא היא שטורקת אותה. העננים בחוץ נעים בחרדה כאילו מנבאים את מה שעומד לקרות, או לפחות מתוכנן לקרות.

היא ישנה, פה סגור, גוף שרוע על המיטה הזוגית שכבר אין לה עם מי לחלוק. שיערה השטני נפרש כמניפה על הכרית. כל כך יפה שלרגע אחד הוא מתבלבל ושוכח את תוכניתו.

כצללית של מלאך אנושי הוא אט אט מתקרב עד שמצליח להרגיש את נשימותיה. הוא מריח בתשוקה את גופה הנקי, המדיף ריח קרם כלשהו. מהרגליים עד הירכיים, מהירכיים עד הראש והשיער... הוא מאוהב בה, ולכן הוא צריך לעשות את זה. פשוט לסיים עם זה.

רעש שעון הקיר המתקתק נשמע, וזה הרעש היחיד. בדממה מתוחה הוא נובר בתיקו עד שמוצא את מה שרצה. סכין קצבים ענקית וחדה שהושחזה אמש לאחר שנים שלא. במיוחד בשביל המאורע. זו הסכין האהובה עליו.

יד רועדת, היד האוחזת בסכין, מכוונת אותה אל אזור הלב. היא עדיין ישנה שנת ישרים. חבל על מה שהוא יעולל...

במחשבות אלו הוא מבין שהוא לא מסוגל. הוא שומט את הנשק החד על רצפת חדר השינה, ו...

בום!

משהו קר הולם בו והוא רואה כוכבים דמיוניים סביב עיניו. הוא שומע קול מעומעם, ולאחריה צרחה של בחורה. הוא פוקח את עיניו כמה שיכול ורואה דם, דם בכל מקום. והסכין האהובה עליו לא לידו.

היא בתוך ליבה. מישהו ביצע את מה שהוא לא היה מסוגל לבצע.