איך לעכל את זה?

זה באמת סיטואציה לא פשוטה אני ממש מבינה אותך ! אבל תנסי לזכור שזה דרך החיים ושלפחות עשית קצת טוב קטן שסייעת לו וזכית לדבר איתו

אני מצטערת שחווית את זה ולצערי זה ככל הנראה עוד דברים שתשמעי עליהם כי זה טבע האדם ויש מחלות מוראיות שאי אפשר פשוט לקום מהן. תזכירי לעצמך את זה, אין איך להתרגל לזה אבל עצם הידיעה שאף אחד כאן לא לנצח ושלפחות הוא נח עכשיו ולא סובל יכולה לעזור בהתמודדות עם זה.

האמת היא שבגיל הזה אכן יכולה להיווצר טראומה, כל אדם שמכוסה בסדין הוא עולם ומלואו אחרי חיים שלמים וברור שזה לא קל לראות. אז איך בכל זאת אפשר לעכל ? יש כאלו שמסתכלים על המוות כהפסקת הסבל והייסורים של החולה, שממילא כבר לא נהנה מהחיים. יש כאלו שמסתכלים על המוות כאירוע טבעי של מעגל החיים. כך או כך, לדעתי כשמדובר בחיים של בן אדם, נשאלת שאלה איך הוא חי ולא רק כמה שנים. אבל מה החלק הכי טוב בסיפור שלך ? שהוא לא היה לבד כשהוא מת. זה קריטי. ראיתי מקרוב אנשים רגעים לפני מותם כשהם במצב קומה או סטופור כיצד דקות לפני המוות הם מזילים דמעות כשהם רואים את כל המשפחה לידם אפילו במצב מעורפל הכרה ! כי מסתבר שאנשים אפילו במצב הזה מרגישים שהם לא לבד. אז הקשיש במקרה שלך זכה להיפרד מהעולם בצורה מכובדת. ככה אני חושב שניתן לעכל את זה.