מה דעתכם על השיר שכתבתי?

כשהייתי קטנה, תמיד דמיינתי את אלוהים.
דמיינתי אותו מדבר אליי מבין העננים.

כשעשיתי משהו רע, ביקשתי ממנו סליחה:
"אני לא רוצה לפגוע בך",
אמרתי, מתחננת למחילה.

בלילות קרים מתחת לשמיכה,
כשהעולם היה גדול מדי,
ביקשתי ממנו הגנה.
ביקשתי שהצללים השחורים לא ייקחו אותי,
ואתעורר מחר אל השקט.

העולם בטח קטן כשאתה מביט עליו מהשמיים,
אני בטח נמלה קטנה בשבילך.
אבל זה מפחיד להיות כך לבדי.

הצמדתי את השמיכה,
והצללים עוד מסביבי,
וכדור דיסקו קטן מנצנץ, תלוי על ארוני.

הזמן עבר והתבגרתי,
עוד שנה חלפה
והצללים לא עוזבים.

ישבתי במגרש,
הילדים שיחקו כדורסל.
ילדה שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף,
אמרתי לא.

הזמן מתקתק,
הצללים זוחלים,
ועיניי שורפות יחד עם הגוש בגרוני.

ודמיינתי שוב את אלוהים.

העולם בטח קטן כשאתה מביט עליו מהשמיים,
אני בטח עוד עכבר בשבילך.
אבל אני מפחדת להיות כך לבדי.

כשחזרתי הביתה נתתי למפל לפרוץ מעיניי,
מצמידה ברכיים אל גופי,
ואני כך, לבדי.

עוד זמן חלף,
ועדיין הצללים איתי.
אני יושבת במקלחת,
הכתם על השיש נראה כמו שדון,
וידיי כבר לא מרגישות שלי.

אמא אמרה שבסוף אין כלום,
שהצללים יהיו שם גם בסוף,
שאני צריכה ללמוד לישון איתם.

אז שוב דמיינתי את אלוהים.

העולם בטח קטן כשאתה מביט עליו מהשמיים,
אני בטח עוד צל בשבילך.
אבל אני מפחדת להיות כך לבדי.

ועדיין הצללים איתי.
יום אחד עמדתי מול המראה,
הוורידים בולטים בידיי,
והצללים עוד זוחלים.

ואני שוב מדמיינת את אלוהים.

העולם בטח קטן כשאתה מביט עליו מהשמיים,
אני בטח עוד אחת בשבילך.
אבל אני מפחדת להיות כך לבדי.

ואתה, אולי גם אתה רק צל
שיביא את סופי.