קטע שכתבתי, מה דעתכם?

*נזם זהב באף חזיר*
בקיבוץ קטן בנגב חיה משפחה.
עם אם וילדה, ואח באדמה,
עם נדנדה שבורה ודלת פרוצה.
והקטנה, אפריל, היא ילדה מדהימה,
מיוחדת, יפה, את הקיבוץ מאירה.
בבקרים,
אפריל מסתובבת בקיבוץ, וכולם מחייכים למראה,
אפריל, היא האור בחשיכה.

הקיבוץ הוא עצוב וקצת טיפשי,
אנשים שצוחקים ובוכים סתם,
אנשים ששותים בלילות לבנים,
אנשים ששונאים אנשים אחרים.
אבל הקיבוץ הוא יפה כל עוד אפריל מתהלכת,
הזוהמה מפנה מקום לבודדה המרחפת.

דרך האנשים העצובים היא תובענית ופוגעת,
הקושי מערבב את האדם, את השפל והנעלה,
אנשים עצובים פוגעים מאהבה ואוהבים את הנפגע.
אנשים קשים מעריכים את התם,
אוהבים את המושלם.
אנשים קשים מפחדים ממגע ידם,
אוהבים ממרחק.

נזם זהב באף חזיר, דיוקן יפה ברחובות ללא נועם.
אישה אהובה שמזמן לא חייכה, נוגה ושקטה.
אפריל קיבלה את גזר הגורל,
היא גדלה בעודה מוצפת אהבה וחסרת קרבה,
אהבתם נדמתה לשנאה.

הנה הגיע זמנה.
אפריל גדלה ועזבה לבית אחיה,
קרוב לקיבוץ ורחוק מהעולם.
חושך שרר והקיבוץ נדם.
הו, הנה היא מגיעה, ילדת האהבה החדשה,
ילדה ואין לה שם,
ילדה ואין לה ידיד.
נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם.