פריקה, וקטע שכתבתי על אחי הגדול

תמיד כששאלו אותי ממה אני מפחדת, הייתי מחייכת בלב. לא באמת פחדתי מכלום, כי היה לי אותך. היית המגן שלי, הצוק ששום סערה לא יכלה לו. אח שלי הגדול, זה שפשוט נמצא שם בצעד אחד לפניי, שומר שהדרך תהיה נקייה ממכשולים.

ואז הגיעה המלחמה הארורה הזאת.

אומרים עלייך שהיית גיבור. מספרים איך רצת קדימה, איך לא היססת, איך הצלת אחרים בנחישות הזאת שכל כך אפיינה אותך. ואני מקשיבה להם, והלב שלי נחצה לשניים. חלק אחד מתמלא בגאווה עצומה, כי אני יודעת שזה בדיוק מי שאתה אדם שגדול מהחיים האלו. אבל החלק השני? החלק השני פשוט צורח מכאב. הוא רוצה לצעוק לעולם שלא רציתי גיבור של אומה, רציתי פשוט את אח שלי.

הכאב הזה הוא לא כמו שום דבר שהכרתי. הוא נוכח בכל נשימה, בכל פינה בבית שפתאום שקטה מדי. אני מחפשת את המבט המרגיע שלך, את היד הכבדה והבטוחה על הכתף שלי שאומרת "אל תדאגי, קטנה, אני כאן".

עכשיו אתה הגיבור של כולם, חקוק על אבנים ובסיפורי קרב. אבל בשבילי? אתה תמיד תישאר האח הגדול ששמר עליי מהעולם. הלכת להגן על המדינה, ומי יגן עליי עכשיו מהגעגוע אלייך?

אני מבטיחה לך שאנסה להיות חזקה, כמו שלימדת אותי. אני אשא את השם שלך בגאווה, ואספר לכולם על האור שהפצת. תנוח, גיבור שלי. אני כבר מתגעגעת עד המקום שבו נגמרות המילים.