מה דעתכם על הקטע הבא שכתבתי ?

עוד מעט החופש הגדול.

עוד סוף שנה עלובה. כבר חוויתי את אותה שנה בעבר.
יותר מפעם אחת.
אותו לופ אינסופי של שיעורים, מבחנים, צלצולים, ולחכות שמשהו ישתנה למרות ששום דבר לא משתנה באמת.

שיעור מתמטיקה.
השני ברצף.

אני נועץ את העיניים בלוח ומנסה לעקוב אחרי המורה.
המספרים נמרחים קצת.
אני צריך משקפיים.
אני יודע את זה.
אני ממש מתאמץ לראות הכל.
אבל אני לא רוצה להיראות חנון.
כאילו שלהתנהג כמו אחד זה עוד איכשהו נסלח, אבל להרכיב משקפיים זה כבר להודות בזה סופית.

שנה הבאה י"א.
כנראה יורידו אותי לשלוש יחידות.
אלא אם איכשהו אשרוד.

יוצאים להפסקה.
אני ועוד שני ילדים נשארים בכיתה.
אני מכיר אותם. אחד מהם אפילו היה אצלי בבית פעם, כי ההורים חברים.
אבל אנחנו לא באמת מדברים.

הוא נראה קטן ממני.
יותר חנון ממני אפילו.

אתה נוסע לאילת? עם מי? שואל אותו השני.

ובתוך הראש שלי אני מתפלל בשקט:
בבקשה שיגיד עם המשפחה.
או עם סבתא.
או משהו רגיל כזה.

אבל אז הוא מתחיל לזרוק שמות.

שמות פרטיים עם שמות משפחה אשכנזיים כאלה, מסודרים, של ילדים שיש להם חבורה כבר מכיתה ז'.
חלק אני מכיר.
חלק רק מהשם.

כמה מהם היו איתי ביסודי.

הגענו רק ארבעה ילדים מבית הספר הדתי לחטיבה הזאת.
התחלנו בדיוק מאותה נקודה.
אותו בניין, אותה שכבה, אותם מסדרונות.

ורק אני נכשלתי.

אפילו ההומו השמן מצא לעצמו חבורה של בנות זולות.

אילת שוב.

זה כבר הגיל הזה?
הגיל שטסים עם חברים?
זה לא היה פעם משהו של כיתה י"ב כזה?

אני מסתכל על הלוח אבל כבר לא רואה מתמטיקה.

איך נשארתי מאחור ככה?

בלי חברים.
בלי ציונים.
אפילו לא יפה כמו שסיפרתי לעצמי.

וזה החלק הכי גרוע.
לא הכישלון במתמטיקה.
ההרגשה שכולם ממשיכים להתרחק ממני בלי לשים לב בכלל.

השיעור מתחיל שוב.
אני מחזיר בכוח את המבט ללוח.
בולע את המחשבה כמו כדור בלי מים.

צריך להמשיך.

מחר בבוקר כנראה כבר אשכח מזה קצת, כשאני שוב אתווכח עם עצמי מהמיטה אם לקום לבית ספר או לא.
אולי אפילו יחזור קצת הביטחון.

עד הפעם הבאה שמישהו יגיד אילת.