האם לדעתכם השיכור מלמד אותנו משהו מוזר?

שמתי לב שאדם שהוא שיכור מרגיש שמח יותר בזמן הזה, ותהיתי האם עומד מאחורי זה עיקרון חשוב.

התאוריה: הסיבה לשמחה שלו, היא עצם זה שמערכת האינטואציה שלו דומיננטית, ללא שליטה חזקה של המודעות.
כמין ניתוק מהעולם.
לכן כל התקוות והמטרות שלו נעלמות, נשאר לו רק מילוי הצרכים הבסיסיים, אוכל ושינה ויחסים ושייכות מצומצמת, כל מה שלא נזקק למודעות.
וכל עוד זה התמלא הוא מאושר.
כמין חיה.
כלומר: במבט ראשון נראה שהמודעות מביאה יחד איתה את העצב. באופן מוזר.
והסיבה לדעתי ברורה- האדם הרגיל מרגיש חסר מכיוון שכל הצרכים האמיתיים שלו, כמו התקדמות, ייחודיות (או נצחיות), שייכות נרחבת, והלאה לא קיימים, לכן הוא לא מאושר.
וככל שהוא מודע לכך ככה הוא פחות מאושר.

מסקנה: אנשים רציונלים פחות מאושרים מאנשים שפועלים לפי חוויות, ולפי האינטואציה.
והאדם המשוגע מהסוג שאין לו כלל מודעות (אם קיים כזה אחד), מאושר כל חייו.

אומנם שמתי לב שהרציונליים שיודעים למלא את חייהם בסיפוק, ולא להתייחס בדקדוק לצרכים הרגילים שלהם, מאושרים יותר מכולם.
כי הסיפוק גובר על הכל.
כלומר: פה נמצאים האידיאל של הבני אדם.
לכן מודעות נכונה יכולה להביא את השמחה הכי גדולה.

לסיכום: יש שלושה בני אדם.
האדם השיכור, האדם הרגיל, והאדם עם הסיפוק.
האדם הרגיל לא פה ולא פה.

אז אשמח לשמוע את דעתכם על כל התחום הזה. האם יש שלושה סוגי אנשים?

דיעה: אדם לא יכול ללכת לכיוון השיכור ולהתעלם מהקיום שלו ולכבות את עצמו, הוא נוצר עם מודעות מלאה, וככה ישאר.
אם הוא ינסה לכבות את עצמו (כמו הבודהיזם או שכרות), זה לא יעבוד ורק יהרוס את עצמו ואת חייו, גם אם יהיו לו רגעי אושר חייתי.
לכן לדעתי יש ללכת לכיוון מילוי החיים בסיפוק, ולא להישאר במצב רגיל סטטי.

הערה- מדובר רק על שיכור שאכל ושתה, אבל אם הוא לא אכל ושתה הוא יהיה העצוב שבעצובים.
האושר הזה יותר שחור ולבן.