אוף אני ממש מתחרטת

מתחילים איתי מדי פעם פה ושם
מצד אחד אני ממש רוצה אהבה..זה כאילו חסר לי, אני מרגישה בדידות בלי אהבה. אבל מצד שני כשמגיע לי הזדמנות לזוגיות אז כאילו פחות בוער לי. מכירים את זה?

קיצר, אני בגיל 19. מתחילים איתי במציאות מדי פעם (לפעמים במכון, בסופר, בתחנת אוטובוס)
ואין מה לעשות .. לפעמים כן, באים אליי הזויים (או ערסים, או סתם מנייאקים) אבל גם היו לי כמה הזדמנויות עם בחורים מה זה טובים. ופשוט זרקתי את זה.
אני באופן איש הטעם שלי זה אשכנזים, כאלה בלונדינים עיניים כחולות מלומדים ועם אופי צברי כזה לא אופי אשכנזי הכוונה אופי חם כזה - בין מזרחיים לאשכנזים.
קיצר, לפני כמה ימים התחיל איתי אחד כזה. בולל כמו שתיארתי לעצמי בראש ובדמיון. ונשבעת לכם שחשבתי לעצמי בלב שאיזה חתיך הוא וחבל שהוא קצת קטן - וכמה דקות אחרי שחשבתי את זה הוא ניגש אליי!
הוא לחץ לי תיד ואמר שאני יפה שאל אם אני בזוגיות. ואמרתי לו שכן..ואני כל כך מתחרטת! אוף..
אני מפחדת שבגלל הנטייה שלי לומר לכל אחד לא וזה - אני לא אמצא זוגיות ואני אתקע את עצמי. לא יודעת אפילו למה אני לא נותנת צאנסים..פשוט לא אומרת ישר כן לכל אחד והכל..
בקיצור אני ממש מתחרטת..והסיבה שלא הכי רציתי לתת צאנס זה בעיקר בגלל שראיתי שהוא תלמיד בתיכון (נראה בערך 17) ואני בת 19..כנ"ל שהיה לי עוד הזדמנות עם מישהו דומה במכון כושר שהוא דווקא גדול ממני בשנה אבל הייתי אחרי סוג של פרידה ובאותה תקופה זה פשוט לא בא לי טוב. אוף מה אתם אומרים?