משהו שכתבתי בגלל יום הזיכרון

שישה גברים עטופי מדים אוחזים אותך
שישה גברים עטופי מדים אוחזים בארון קבורתך עטוף דגלי ישראל
והם מחזיקים אותך, ברגל שאיבדת, ביד שעדיין טוענת כדור, בראש שלא מצליח לשכוח.
הדמעות זולגות כאילו היו טיפות זיעה קרה בעוד לילה מלא סיוטים. וזה כבר לא סיוט, זו המציאות
מזה לא תתעורר לי
את זה אני לא יכולה לחבק החוצה ממך
אתה יודע? לפעמים אני נהנת קצת לאבד תפיסה של זמן
לפנטז על איזה שטות, לשכוח שאני חייבת להמשיך לזכור
אני קצת המון מתגעגעת, וזה קצת המון מעלה בי דמעות
בוא ניפגש על אמת שוב מתישהו
מתחיל לעייף אותי לפגוש אותך רק בזכרונות