כתבתי משהו על יום הזיכרון, מה דעתכם?

תמיד אומרים שהכאב ימצא לו חברים,
אז הנה הוא מצא לו, לא חברים אבל ימים.
יום הנצחה, יום זיכרון, יום לחללים.
יום שאת רק בוכה בלי יכולת להפסיק,
וזה כואב כלכך גם אם זה לא נגע בך אישית.
והתקליט לא עוצר, הוא רודף אחרייך ברחוב.
ומשהו בך צועק לך שזה לא טוב.
המדינה הזאת ששוברת את הלב לרסיסים,
ממשלה דפוקה, וחיילים נדפקים.
והנה כל שנה, נוספים לנו עוד נופלים,
לפעמים אני שואלת למה זה מגיע לנו?
ואז נזכרת שגם אם נוותר, התקווה תמצא אותנו.
אני עומדת בצפירה בגאווה חנוקה,
ומשננת בראש שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

*אם יש לכם רעיונות מה לשנות/להוסיף אני אשמח❤