אנשים שהחלימו/ מחלימים מהפרעות אכילה ?

מצטרפת לשאלה
אני חייבת לדעת

אני אישית ידעתי מההתחלה שזה מה שיש לי.
לצערי לא יצאתי מזה עדיין ואני לא יודעת אם באלי. כאילו ברור שבאלי אבל זה ככ מסובך שאין לי כוח לחשוב על זה
ולגבי המחשבות, זה רודף אותך כל היום.

אנשים העירו לי על זה
והרגשתי רצון לשנות את זה בגלל ששמעתי מה קורה עם אנשים אחרים ושזה סתם ידפוק אותי אחר כך אז בסופו של דבר זה הכל כוח רצון ושליטה עצמית
המחשבות לא לגמרי עוברות, תמיד נשאר מזה משהו

לא הבנתי, הרבה לתוך הטיפול וההפרעה לא הבנתי, שזה אגב חלק מהמחלה.
הרגשתי נוח במקום שהייתי בו, הרגשתי בסדר, שזה המקום הנוח שלי ואהבתי את זה.
ההורים קלטו שמשהו לא בסדר והתחלנו טיפול.

אחרי טיפול של חודשים לאט לאט התחילו ניצנים של רצון להחלים וזה עבודה יומיומית להבין שאני במקום שלא בריא לי, שאני צריכה לצאת מזה ואם אני רוצה להגשים את כל החלומות שלי כדאי שאתאפס על החיים שלי.
והיום ברוך השם לקראת סיום טיפול והחלמה :)
ויכולה להגיד שאפשרי לחיות בלי המחשבות האלה, אני יודעת כמה הן יכולות להיות קשות, ואומרת לך שזה אפשרי. תאמיני בעצמך שיש לך כוחות לצאת מזה!
לכל שאלה, פריקה או ייעוץ אני לגמרי פה❤

הבנתי שאני חולה שהבנתי שאני מתעסקת באיך להסתיר את זה שאני הולכת להקיא/לפגוע בעצמי כי אכלתי
וכשבודדתי את עצמי חופשים שלמים כדי לא לאכול והייתי כל כך חלשה שלא הצלחתי לקום מהמיטה
הבנתי שאני רוצה להחלים כשהגעתי לנקודת האל חזור. אז אני לא יודעת אם אפשר לחיות בלי המחשבות האלה. אני יודעת שאפשר לשלוט בהן ולהבין שאני רודפת אחרי דבר שלא קיים

אי אפשר להחלים. זה משהו שמתמודדים איתו כל החיים. אפשר להתמודד בצורה טובה יותר עם ההפרעה והתסמינים

אני חושבת שהבנתי שמשהו לא תקין כבר מההתחלה כי זה התחיל ממני. מרצון להיות רזה ויפה, ומשהו שם לאט לאט יצא משליטה.
התחלתי לפחד מאוכל אפילו מדברים הכי רגילים כמו לחם או ירקות. מה שהרגיש בהתחלה כמו שליטה, הפך למשהו ששולט בי.
היה לי חוסר תיאבון קיצוני, והרגשתי שהגוף שלי נשבר שיש נזק שאולי אי אפשר באמת לתקן.
אני עדיין לא אחרי זה. אני בתוך זה. יש ימים שאני רוצה לצאת מזה ויש ימים שבכלל לא.
ואני לא יודעת אם זה נעלם לגמרי אי פעם זה יותר כמו קול שנשאר איתך. לפעמים שקט, לפעמים חזק מאוד.
פשוט לומדים איכשהו לחיות ליד זה.

זה הרס לי כל דבר בחיים, הרס לי קשרים וכל קמצוץ של ביטחון ומוטיבציה. בודד אותי מכולם והפך אותי לבן אדם בלתי נסבל

זה היה בעיקר ממקום של בריונות וזה לא שהייתי שמן פשוט לא אהבתי את הגוף שלי במיוחד אחרי שאהבו להציק לי לגביו ולא ממש אכלתי למשך הרבה זמן ובאמת רזיתי מאוד אבל הבנתי אחרי בסביבות חצי שנה שזה הורס אותי ושעדיף לשנות את הגוף בצורה בריאה יותר ותפסתי פיקוד למשך כמה חודשים עם מוטיבציה שלא הייתה לי והגעתי למצב שאני לפחות לא שונא את הגוף שלי. לדעתי כל אחד מסוגל לצאת מזה עם מספיק אמונה בעצמו, גם נחמד לשתף אדם קרוב שאתה סומך עליו, קשה להיפתח אבל זה שווה את זה ולפחות אצלי זה עזר להשתלט על החוסר תיאבון. מקווה שתצאי מזה ואם תרצי הפרטי פתוח

לא חושבת שאפשרי באמת להחלים
מניסיון.

הרבה לא יסכימו איתי אבל החלמה זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. לוקחים ממך את כל מה שהיה לך, וגורמים לך להשמין, והופכים את המצב הנפשי שלך אפילו יותר חרא.

אני בהחלמה
הבנתי שמשהו לא תקין האמת בהמון המון שלבים אבל אחת הפעמים הראשונות הייתה שחיפשתי בגוגל כמה קלוריות יש באוכמנייה אחת. בשלבים מאוחרים יותר ובשיא שלי שאהבתי להרעיב את עצמי ימים, וכשזה היה מגיע למקרי התעלפויות, סחרחורות כבדות וקריסות הייתי מרגישה גאווה על זה.
אני עם אותם מחשבות כמוך אבל אני מכריחה את עצמי להחלים בכל מקרה והאמת שזה גורם לי למלא משברים וחרטות אבל אולי זה יעבור אולי צריך לתת לזה עוד כמה חודשים

אני לא נמצאת בטיפול/החלמה
באיזשהו מקום, אני רוצה וצריכה את המחלה הזו איתי לתמיד
כאילו מרגישה שאני לא יכולה בלעדיה, לא זוכרת מי הייתי לפני
אני כן יודעת שההתנהגות וההרגשה שלי סביב אוכל היא לא תקינה, אבל בו זמנית אני לא מרגישה מספיק חולה כדי לטפל

יש מישהי שאני עוקבת אחריה בטיקטוק והיא בתהליך החלמה כבר כמה שנים והיא אמרה משפט שנשמע לי מאוד הגיוני ונכון
המחשבות והפחד מאוכל תמיד ישארו, זה פשוט בווליום יותר נמוך ככה שזה כבר לא מנהל אותך ושולט בך
זה שם, אבל בעוצמה חלשה

כשהתחלתי לירוק אוכל במקום לבלוע כשבכיתי כי נבהלתי מאיזו פרוסת עוגה שעמדה על השולחן
כשהיה לי סחרחורות והרגשתי רע כי הייתי רעבה "אבל אכלתי מספיק להיום"
כשהכל היה ככה הבנתי שמשהו ממש לא בסדר
והתעלמתי
ואז התחלתי לאבד הכרה
ופחדתי למות אז התחלתי לחקור מה אני יכולה כן לאכול וגיליתי מלא דברים שמשקרים לנו לגבי אוכל

אפשר
תמיד יש חשש מדברים שונים לגבי אוכל אבל כשלומדים על אוכל ומה הגוף צריך אפשר לצאת מזה
אני החלמתי
הדבר שהיה לי הכי קשה זה הקלוריות והשמן
להבין שספירת קלוריות זה שטויות ולא יעשה אותי בריאה - אולי רזה אבל חולה
וששומן בריא מאד לגוף (לא שמן תעשייתי) וכדאי וצריך להכניס אותו לגוף ולהבין שהבעיה היא בעיקר במזון מעובד ופחמימות
היה לי ממש קשה עם זה

היום אני בריאה עם תזונה בריאה מאד

זה שעניין האוכל הטריד אותי כל הזמן אבל ברגע שנפלתי על הרצפה מפרכסת, היה הרגע שהבנתי שהגוף שלי מתמוטט. ברגע הזה קלטתי שהחיים שלי בסכנה. זה ניער אותי כהוגן והתחלתי להבין שאני צריכה לטפל בעצמי ולהפסיק להתחרפן מנושא האוכל. זה מסע ארוך. אבל הוא כדאי

כשהתחלתי לפחד מכל דבר שנכנס לי לפה (אפילו משחת שיניים)
והייתי סופרת ליטרלי כל דבר
וכששום דבר לא היה נראה לי רזה מספיק וכבר בעצם איבדתי את הרעיון של מה זה רזה
הבנתי שפשוט נמאס לי לחיות ככה וזה מתיש
עדיין מתמודדת עם קשיים של הפרעות אכילה אבל הרבה פחות

אני זוכרת שפשוט התחלתי להימנע ממאכלים מסויימים, הייתה ירידה במשקל והמון רגשות אשמה. הייתי מקיאה לפעמים כשהרגשתי שהגזמתי ושם הבנתי שאני צריכה לחפש על זה, גוגל הזכיר כל הזמן בולימיה אז איפשהו באחורי המחשבה האמנתי שאולי זה הכיוון אבל בחיים לא חשבתי שאני עם הפרעת אכילה ממש.
כשסיפרתי לאמא שלי והיא הבינה שזה חמור שלחו אותי למרפאה להפרעות אכילה ושם האישה אמרה לי שזה אנורקסיה ושם באמת הייתי בשוק אני זוכרת את ההבעה שלי ואיך האישה אמרה לי "כן כן מה שאת שומעת"
לא הסכמתי לשום תהליך החלמה שהציעו לי כי הרגשתי שלא רואים אותי. לא אכפת להם מהרגשות שלי ומהניסיונות שלי לצאת מזה רק רצו לאשפז אותי ולאיים ולאט לאט אמא שלי עברה לצד שלי והבינה שאני באמת עושה דרך אבל לבד, אחרי זמן ממושך היא הצליחה לקחת עליי אחריות ומאז אני בתהליך החלמה עם עצמי, קיבלתי חזרה את המחזור ואני אוכלת כמו בן אדם רגיל והכל לגמרי לבד ובקצב שלי