9 תשובות
זה לא אומר שאין מציאות, אלא שאנחנו לא חווים אותה כמו שהיא באמת אלא דרך הראש שלנו.
יש בסיס אמיתי משותף לכולם, אבל כל אחד קולט ומפרש אותו אחרת
יש בסיס אמיתי משותף לכולם, אבל כל אחד קולט ומפרש אותו אחרת
שואל השאלה:
אז מהו סוליפסיזם? מה הכוונה "זה לא אומר"? האם אין דעות כאלו כלל?
אז מהו סוליפסיזם? מה הכוונה "זה לא אומר"? האם אין דעות כאלו כלל?
אנונימית
בעיניי הפילוסופיה הזו היא קצת קשקוש... זה ציני מידיי. תמיד אפשר להטיל ספק בכל דבר אפשרי, אבל זה לא תמיד מעיד על גדולה או על אינטלקט מטורף... לפעמים יותר נכון פשוט לקבל את המציאות כפי שהיא, אין צורך להתפלסף על כל פיפס.
בכל מקרה, אני אחדד:
לפי הרעיון הזה אין לא אבן ולא זבוב, שניהם רק בתוך התודעה שלי. אני בעצם יכול להיות מוח בתוך צנצנת שצף בחלל וכל המציאות כפי שאני מכיר אותה היא רק תוצר פרי הדמיון שלי
עריכה:
לא משנה, הבנתי אותך לא נכון... חשבתי שהתכוונת למשהו אחר
בכל מקרה, אני אחדד:
לפי הרעיון הזה אין לא אבן ולא זבוב, שניהם רק בתוך התודעה שלי. אני בעצם יכול להיות מוח בתוך צנצנת שצף בחלל וכל המציאות כפי שאני מכיר אותה היא רק תוצר פרי הדמיון שלי
עריכה:
לא משנה, הבנתי אותך לא נכון... חשבתי שהתכוונת למשהו אחר
זה בערך לגעת במשהו דרך כפפה ולעולם לא לדעת אם המרקם שייך לאובייקט או לכפפה עצמה, מי שמחזיק בפילוסופיה כלשהי כמו אידיאליזם יאמר שה"אבן" היא דפוס בתוך התודעה במקום יישות חיצונית
בגישה שאת מציעה קיים איזשהו בסיס ("הדבר כשהוא לעצמו") אבל הוא נגיש רק דרך סינון החושים והמוח
הדוגמה של הזבוב למעשה מחזקת את זה
יש חפיפה מסוימת בין תפיסות, מה שמרמז אולי על מקור משותף אבל ההבדלים בתדרים ובקליטה מראים שכל מה שנחווה הוא תמיד תרגום
בגישה שאת מציעה קיים איזשהו בסיס ("הדבר כשהוא לעצמו") אבל הוא נגיש רק דרך סינון החושים והמוח
הדוגמה של הזבוב למעשה מחזקת את זה
יש חפיפה מסוימת בין תפיסות, מה שמרמז אולי על מקור משותף אבל ההבדלים בתדרים ובקליטה מראים שכל מה שנחווה הוא תמיד תרגום
שואל השאלה:
xs
אינני מבינה איך הטענות האלו עולות על הטיעון שלי בכנות
הדימוי עם הכפפה יפה, אבל הוא פשוט דרך המחשה עקיפה כלפי אותו הרעיון. כלומר לא סתרתי את זה, אלא אמרתי שאם כל מי שבעל כפפה שנבדק חש ב*בסיס* מסוים של אובייקט, בהכרח (אולי המילה בהכרח מעלה טריגרים? כמו שציין פשטות אין בהכרח באופן מוחלט אף פעם) ישנו בסיס קיים.
לגבי ה"אבל"- גם טיעון זה אינו סתירתי, בהכרח ישנו אבל כי אי אפשר לדעת (בזמן זה שאנו חיים) מהו אותו בסיס, אודות ואיננו יכולים לבדוק כל יצור חי. אבל מלכתחילה לא ניסיתי לשאוף ולהבין מהו אותו הבסיס, אלא להצהיר שקיים בסיס.
xs
אינני מבינה איך הטענות האלו עולות על הטיעון שלי בכנות
הדימוי עם הכפפה יפה, אבל הוא פשוט דרך המחשה עקיפה כלפי אותו הרעיון. כלומר לא סתרתי את זה, אלא אמרתי שאם כל מי שבעל כפפה שנבדק חש ב*בסיס* מסוים של אובייקט, בהכרח (אולי המילה בהכרח מעלה טריגרים? כמו שציין פשטות אין בהכרח באופן מוחלט אף פעם) ישנו בסיס קיים.
לגבי ה"אבל"- גם טיעון זה אינו סתירתי, בהכרח ישנו אבל כי אי אפשר לדעת (בזמן זה שאנו חיים) מהו אותו בסיס, אודות ואיננו יכולים לבדוק כל יצור חי. אבל מלכתחילה לא ניסיתי לשאוף ולהבין מהו אותו הבסיס, אלא להצהיר שקיים בסיס.
אנונימית
נתחיל בזה שנגדיר מה ומי אני /אתה בכלל. ואיפה אני קיים? האם הגוף שלי הוא אני? ואם כן אם ארד לרמת התא האם אמצא אותי בתא? המחשבות , הזהות העצמית האישיות שלי, האם אמצא אותם בתא הבודד ?
ואם נאמר שאני קיים בראש שלי כי אני יודע ששם המחשבות נמצאות... אז איפה בראש? במח?
או קי בואו נחטט במח ונמצא אותי.
מצאנו? ברור שלא. מה שמצאנו זה ערימה של כולסטרול, חומצות אמינו חלבונים וזרמים חשמליים. אז איפה ה"אני" המודע לעצמו?
נקודה למחשבה .
נניח שה"אני" הזה הוא שם, או קיי? אין משהוא פיזי שהוא "אני" אבל הוא שם.
ממה הוא ניזון. ממה אני ניזון? חמישה חושים שדרכם זורמים אלי ג'יגות של מידע . העיניים, האזניים, הריח, הטעם,המישוש.
אבל המידע שמגיע לא אמין. המח שמקבל את המידע ומחבר את הכל יחד לא באמת יודע מה כן ומה לא אמין. המח תמים. כל כך תמים שאפילו שמוכיחים לו שהוא טועה, עדיין הוא ממשיך לדבוק בטעות. אשליות אופטיות חושיות הן תופעה ידועה. אבל איזו אלטרנטיבה יש למח?
איך המח יודע מה באמת יש שם בחוץ? התשובה היא שהוא לא יודע. הוא בונה לעצמו מציאות ממיליוני הפריטים שהחושים מביאים אליו.
וכדי שיוכל ליצור איזו אינטראקציה עם מה שיש שם בחוץ הוא משתמש בתנועות, צלילים, צבעים, ריחות ונגיעות. אלו האמצעים שיש למח לקיים קלט -פלט.
ממש כמו כל מחשב.
כל זה זה ברמה הפיזית.
מכיוון שאיש לא באמת יודע מה יש שם בחוץ, עבור כל אחד המציאות היא אישית, החוויה היא אישית. נוצרו הסכמות שהן השפה והתרבות ועל בסיס ההסכמות האלו אנחנו מקיימים משהו שאנחנו קוראים לו "החיים".
אם מספיק אנשים יחליטו שכשהשמש זרחה אז זה לילה, אז זה יהיה לילה כי כך החליטו המון אנשים. העובדה הפיזית היא יש אור או אין אור. לילה או יום הם ההסכמה החברתית איך להתייחס אל העובדה הזו.
אני מציע לכם לראות את טרילוגית הסרטים "המטריקס". ואולי תקבלו תובנות נוספות על מה שאתם חושבים שהחיים הם.
אישית, אני מטיל ספק בכל. אפילו בקיום שלי עצמי. משם הכל מתחיל. שם הכל נגמר.
ואם נאמר שאני קיים בראש שלי כי אני יודע ששם המחשבות נמצאות... אז איפה בראש? במח?
או קי בואו נחטט במח ונמצא אותי.
מצאנו? ברור שלא. מה שמצאנו זה ערימה של כולסטרול, חומצות אמינו חלבונים וזרמים חשמליים. אז איפה ה"אני" המודע לעצמו?
נקודה למחשבה .
נניח שה"אני" הזה הוא שם, או קיי? אין משהוא פיזי שהוא "אני" אבל הוא שם.
ממה הוא ניזון. ממה אני ניזון? חמישה חושים שדרכם זורמים אלי ג'יגות של מידע . העיניים, האזניים, הריח, הטעם,המישוש.
אבל המידע שמגיע לא אמין. המח שמקבל את המידע ומחבר את הכל יחד לא באמת יודע מה כן ומה לא אמין. המח תמים. כל כך תמים שאפילו שמוכיחים לו שהוא טועה, עדיין הוא ממשיך לדבוק בטעות. אשליות אופטיות חושיות הן תופעה ידועה. אבל איזו אלטרנטיבה יש למח?
איך המח יודע מה באמת יש שם בחוץ? התשובה היא שהוא לא יודע. הוא בונה לעצמו מציאות ממיליוני הפריטים שהחושים מביאים אליו.
וכדי שיוכל ליצור איזו אינטראקציה עם מה שיש שם בחוץ הוא משתמש בתנועות, צלילים, צבעים, ריחות ונגיעות. אלו האמצעים שיש למח לקיים קלט -פלט.
ממש כמו כל מחשב.
כל זה זה ברמה הפיזית.
מכיוון שאיש לא באמת יודע מה יש שם בחוץ, עבור כל אחד המציאות היא אישית, החוויה היא אישית. נוצרו הסכמות שהן השפה והתרבות ועל בסיס ההסכמות האלו אנחנו מקיימים משהו שאנחנו קוראים לו "החיים".
אם מספיק אנשים יחליטו שכשהשמש זרחה אז זה לילה, אז זה יהיה לילה כי כך החליטו המון אנשים. העובדה הפיזית היא יש אור או אין אור. לילה או יום הם ההסכמה החברתית איך להתייחס אל העובדה הזו.
אני מציע לכם לראות את טרילוגית הסרטים "המטריקס". ואולי תקבלו תובנות נוספות על מה שאתם חושבים שהחיים הם.
אישית, אני מטיל ספק בכל. אפילו בקיום שלי עצמי. משם הכל מתחיל. שם הכל נגמר.
הקושי שלך בשאלתך נטבע מכך שאת יוצאת מנקודת הנחה שהזבוב המדובר קיים בכלל.
פעם התווכחתי עם חבר אם הכוס מים שאני מחזיק ביד קיימת או לא, וכדי להראות לו שהיא לא קיימת, שפכתי אותה על עצמי. הוא טען שאני רטוב. טענתי כנגדו- 'אני טוען שאני יבש, כי מעולם לא הייתה פה כוס עם מים ששפכתי. אני זה שחווה את הרטיבות בשיאה, אתה לא תוכל לפי התפיסה האובייקטיבית שלך לומר שאתה חווה את הרטיבות שאני לא חווה, כשאני הרטוב'. זה רק כדי להבהיר שהכל תלוי בחוויה ואם יבוא לך אדם שחווה מציאות שונה לגמרי ממך, הכל טוב, המציאות לא מחוייבת אליך, במידה והיא קיימת.
וכן, אני לא מקבל את דארט. אני חושב לא משמע אני קיים, אלא משמע אני משיג שאני קיים.
הרעיון הוא שהחושים, השכל וכו' הם לא כלים אמינים. הם כלים אמינים להתנהג בעולם באופן יחסי, כי הם הכלים היחידים שיש לנו, אז במאמץ נואש לידע דבר מה נשתמש בכלים שאולי חסרי משמעות, אבל בפועל- הם לא שונים מרגש, תחושת בטן, דמיון, חלום, הזיה, שטיפת מוח או כל דבר אחר (פשוט לפי השגתנו לאצר שימוש בכל כלים שבידנו, מושג לנו שהראשונים כלים יותר טובים מהאחרונים). הם כלים כדי לתפוס את האמת כפי שהיא מושגת, פשוטו כמשמעו- כפי שאנו משיגים אותה. אבל האמת האבסולוטית- יתכן שאנו משיגים אותה, יתכן שלא, אין לנו דרך לדעת, לפחות אנחנו לא יודעים אם יש לנו דרך לדעת.
ולכן בדרכי ההנהגה, אני מנהיג עצמי כפי האמת המושגת, אך תמיד לוקח בחשבון שאפשר שבאמת האבסולוטית תהיה שונה ממנה. באיזה אופן? בכל אופן, החל מחוסר הקיום ועד שינוי כל פרט בו עד הקצה האחרון.
זה קונספט שנקרא 'ספקנות אפסטימולוגית', שלא דוחה לגמרי את האפשרות לידיעת מידע (או בכלל לקיום של מידע) לעומת ניהליזם אפיסטמולוגי, אלא היא מסתפקת בזה.
זה כמו פירון מאליס, רק שהוא היה בטוח בספקנות שלו, והספקן האפסטימולוגי יסתפק גם בספקנות עצמה.
עריכה: כלומר איני דוחה את קיום המציאות, אלא מסתפק בו, וגם על סמך הנחה שפרטים בו נכונים, לא וודאי שכולם נכונים. כל הנחה, כל אקסיומה, היא מסופקת.
פעם התווכחתי עם חבר אם הכוס מים שאני מחזיק ביד קיימת או לא, וכדי להראות לו שהיא לא קיימת, שפכתי אותה על עצמי. הוא טען שאני רטוב. טענתי כנגדו- 'אני טוען שאני יבש, כי מעולם לא הייתה פה כוס עם מים ששפכתי. אני זה שחווה את הרטיבות בשיאה, אתה לא תוכל לפי התפיסה האובייקטיבית שלך לומר שאתה חווה את הרטיבות שאני לא חווה, כשאני הרטוב'. זה רק כדי להבהיר שהכל תלוי בחוויה ואם יבוא לך אדם שחווה מציאות שונה לגמרי ממך, הכל טוב, המציאות לא מחוייבת אליך, במידה והיא קיימת.
וכן, אני לא מקבל את דארט. אני חושב לא משמע אני קיים, אלא משמע אני משיג שאני קיים.
הרעיון הוא שהחושים, השכל וכו' הם לא כלים אמינים. הם כלים אמינים להתנהג בעולם באופן יחסי, כי הם הכלים היחידים שיש לנו, אז במאמץ נואש לידע דבר מה נשתמש בכלים שאולי חסרי משמעות, אבל בפועל- הם לא שונים מרגש, תחושת בטן, דמיון, חלום, הזיה, שטיפת מוח או כל דבר אחר (פשוט לפי השגתנו לאצר שימוש בכל כלים שבידנו, מושג לנו שהראשונים כלים יותר טובים מהאחרונים). הם כלים כדי לתפוס את האמת כפי שהיא מושגת, פשוטו כמשמעו- כפי שאנו משיגים אותה. אבל האמת האבסולוטית- יתכן שאנו משיגים אותה, יתכן שלא, אין לנו דרך לדעת, לפחות אנחנו לא יודעים אם יש לנו דרך לדעת.
ולכן בדרכי ההנהגה, אני מנהיג עצמי כפי האמת המושגת, אך תמיד לוקח בחשבון שאפשר שבאמת האבסולוטית תהיה שונה ממנה. באיזה אופן? בכל אופן, החל מחוסר הקיום ועד שינוי כל פרט בו עד הקצה האחרון.
זה קונספט שנקרא 'ספקנות אפסטימולוגית', שלא דוחה לגמרי את האפשרות לידיעת מידע (או בכלל לקיום של מידע) לעומת ניהליזם אפיסטמולוגי, אלא היא מסתפקת בזה.
זה כמו פירון מאליס, רק שהוא היה בטוח בספקנות שלו, והספקן האפסטימולוגי יסתפק גם בספקנות עצמה.
עריכה: כלומר איני דוחה את קיום המציאות, אלא מסתפק בו, וגם על סמך הנחה שפרטים בו נכונים, לא וודאי שכולם נכונים. כל הנחה, כל אקסיומה, היא מסופקת.
מכל מה שאמרת נשארת מחוץ למשחק עם הגדרות ריקות מתוכן.
כי מה אנחנו בעצם רוצים ? אנחנו מנסים למצוא מנגנון דרכו נוכל לנהל את החיים.
בספקנות היחסית או המוחלטת אנחנו רק בוחנים את נקודת המוצא שלנו , ומכיילים את ה"מכשירים" איתם נצא לחוות את החיים.
כדי ללמוד שאין מהות , עלינו לחוות את המציאות ולהבין שלא קיימת מהות. להבין שהיקום זורם ומשתנה תמידית וכל חוויה היא סובייקטיבית. עלינו להבין שתהליכי הלמידה שחווינו הם פגומים, ואם לא נחיה תוך בדיקה מתמדת נטעה ונסתובב במעגלים.
אני חולק על כך שרגשות מספקים לנו מידע. רגשות נועדו להניע אותנו לפעולה או להניא אותנו לפעולה. הם סוג של מסקנות ביניים אוטומטיות שמופקות במצבים חריגים ויוצאי דופן.
הפחד מניע לפעולה כדי לשרוד
התאהבות מניעה לפעולה כדי להתחיל קשר
כעס מניע לפעולה
כנל קינאה , דאגה או כל רגש אחר.
אבל בחיים המודרניים, איבדנו את היכולת להבדיל בין חוויה אמיתית ובין הדמיה של חוויה.
פעם כשהלכת ביער החוייה היתה יער
היום בעודך במיטה את יכול לחוות יער, ואין בידך האמצעים להבדיל בין החוויה ובין ההדמיה של החוויה.
היום אנו עוברים את חיינו בשינה ובחלטמות על מציאות שאבדה
כי מה אנחנו בעצם רוצים ? אנחנו מנסים למצוא מנגנון דרכו נוכל לנהל את החיים.
בספקנות היחסית או המוחלטת אנחנו רק בוחנים את נקודת המוצא שלנו , ומכיילים את ה"מכשירים" איתם נצא לחוות את החיים.
כדי ללמוד שאין מהות , עלינו לחוות את המציאות ולהבין שלא קיימת מהות. להבין שהיקום זורם ומשתנה תמידית וכל חוויה היא סובייקטיבית. עלינו להבין שתהליכי הלמידה שחווינו הם פגומים, ואם לא נחיה תוך בדיקה מתמדת נטעה ונסתובב במעגלים.
אני חולק על כך שרגשות מספקים לנו מידע. רגשות נועדו להניע אותנו לפעולה או להניא אותנו לפעולה. הם סוג של מסקנות ביניים אוטומטיות שמופקות במצבים חריגים ויוצאי דופן.
הפחד מניע לפעולה כדי לשרוד
התאהבות מניעה לפעולה כדי להתחיל קשר
כעס מניע לפעולה
כנל קינאה , דאגה או כל רגש אחר.
אבל בחיים המודרניים, איבדנו את היכולת להבדיל בין חוויה אמיתית ובין הדמיה של חוויה.
פעם כשהלכת ביער החוייה היתה יער
היום בעודך במיטה את יכול לחוות יער, ואין בידך האמצעים להבדיל בין החוויה ובין ההדמיה של החוויה.
היום אנו עוברים את חיינו בשינה ובחלטמות על מציאות שאבדה
^
יש לי כמה הערות לגבי מה שכתבת:
בתחילה רגשות מספקות / לא-מספקות מידע, באותה המידה ששכל לא מספק מידע.
לאחר שהחלטנו/החלטתי החלטה ראשונה, שנשתמש בכל הכלים שברשותנו להשיג מידע כפי הניתן לנו, אזי התברר לנו שהרגש הוא לא בהכרח הדרך הכי טובה להשיג השגה וכנראה שהוא פחות מהשכל. אמנם זה רק לאחר שימוש בכלליות הכלים והסתכלות על התוצאה שנולדה. אם היינו משתמשים לדוגמה רק בשכל, אפילו לא היינו מכירים את הרגש, וכן אם היינו משתמשים רק ברגש, לא היינו מכירים את השכל.
החלטת שאנחנו רוצים. החלטת שיש אנחנו, שיש רצון, ושיש לאנחנו הזה רצון. שלושה אקסיומות שאפשר לדון עליהם.
לחוות את המציאות ומשם להסיק שאין מהות בגלל הדינמיות של המציאות? זה נשמע נחמד, אבל זו ראיה מהיעדר הדמיון. מלבד שלא אמרתי שיש מהות, מי שיטען שיש כזו- זו התיימרות. לדוגמה אם תטען שהמהות של צמח הוא לגדול רק כי אתה רואה אותו קצת שונה לאחר זמן, זו התיימרות אפילו לומר שהוא גדל, כל שכן לומר שזו המהות שלו.
וכן, אנחנו יצורים מתיימרים. אני מתיימר לטעון כך לפחות. וכמו כן אתה יצור מתיימר, אני מתיימר לומר כך לפחות.
תהליכי הלמידה שחווינו אינם פגומים בהכרח, הם מסופקים. לטעון שהם פגומים זו התיימרות. על רוב ההתיימרויות שלך אוכל להזדהות איתם, גם אני מתיימר לטעון אותם. על ההתיימרות שהם פגומים- לא. אמנם אני אתיימר מאידך ואומר שאין לנו לדעת אם הם בכלל בעלי משמעות.
אפשר לומר שברובד המחשבתי אני 'כופר' במציאות של המידע עצמו, אבל לא באופן מוחלט אלא באופן מסופק.
ברובד ההנהגתי אני לא מתייחס לכל זה ולא מסתפק כלל. לכן איני מסתפק אם אין מתחת רגלי בו, או שמא אני נופל לתוכו ועל כן אין לי למה לכתוב לך כי עד שאסיים אתרסק, או שאתה לא קיים וממילא לא תקרא וכו' (טוב, זומבים פילוסופיים זה נושא אחר שאני אוחז בו אבל זה גם מסיבה דתית וגם מסיבה שאני מסיר את ההתיימרות שאנשים מסביבי קיימים כמו שאני קיים, אמנם מאידך חלה התיימרות אחרת שהקיום שלי שונה מהקיום של הסביבה שלי. למעשה התיימרות היא קרובה להגדרה של טענה, אם לא אפילו הגדרה טאוטולוגית ממש).
יש לי כמה הערות לגבי מה שכתבת:
בתחילה רגשות מספקות / לא-מספקות מידע, באותה המידה ששכל לא מספק מידע.
לאחר שהחלטנו/החלטתי החלטה ראשונה, שנשתמש בכל הכלים שברשותנו להשיג מידע כפי הניתן לנו, אזי התברר לנו שהרגש הוא לא בהכרח הדרך הכי טובה להשיג השגה וכנראה שהוא פחות מהשכל. אמנם זה רק לאחר שימוש בכלליות הכלים והסתכלות על התוצאה שנולדה. אם היינו משתמשים לדוגמה רק בשכל, אפילו לא היינו מכירים את הרגש, וכן אם היינו משתמשים רק ברגש, לא היינו מכירים את השכל.
החלטת שאנחנו רוצים. החלטת שיש אנחנו, שיש רצון, ושיש לאנחנו הזה רצון. שלושה אקסיומות שאפשר לדון עליהם.
לחוות את המציאות ומשם להסיק שאין מהות בגלל הדינמיות של המציאות? זה נשמע נחמד, אבל זו ראיה מהיעדר הדמיון. מלבד שלא אמרתי שיש מהות, מי שיטען שיש כזו- זו התיימרות. לדוגמה אם תטען שהמהות של צמח הוא לגדול רק כי אתה רואה אותו קצת שונה לאחר זמן, זו התיימרות אפילו לומר שהוא גדל, כל שכן לומר שזו המהות שלו.
וכן, אנחנו יצורים מתיימרים. אני מתיימר לטעון כך לפחות. וכמו כן אתה יצור מתיימר, אני מתיימר לומר כך לפחות.
תהליכי הלמידה שחווינו אינם פגומים בהכרח, הם מסופקים. לטעון שהם פגומים זו התיימרות. על רוב ההתיימרויות שלך אוכל להזדהות איתם, גם אני מתיימר לטעון אותם. על ההתיימרות שהם פגומים- לא. אמנם אני אתיימר מאידך ואומר שאין לנו לדעת אם הם בכלל בעלי משמעות.
אפשר לומר שברובד המחשבתי אני 'כופר' במציאות של המידע עצמו, אבל לא באופן מוחלט אלא באופן מסופק.
ברובד ההנהגתי אני לא מתייחס לכל זה ולא מסתפק כלל. לכן איני מסתפק אם אין מתחת רגלי בו, או שמא אני נופל לתוכו ועל כן אין לי למה לכתוב לך כי עד שאסיים אתרסק, או שאתה לא קיים וממילא לא תקרא וכו' (טוב, זומבים פילוסופיים זה נושא אחר שאני אוחז בו אבל זה גם מסיבה דתית וגם מסיבה שאני מסיר את ההתיימרות שאנשים מסביבי קיימים כמו שאני קיים, אמנם מאידך חלה התיימרות אחרת שהקיום שלי שונה מהקיום של הסביבה שלי. למעשה התיימרות היא קרובה להגדרה של טענה, אם לא אפילו הגדרה טאוטולוגית ממש).
באותו הנושא: