אני לא יודעת עוד כמה זמן אני מחזיקה מעמד בבית. אמא שלי שונאת אותי.

מאז שאחי הקטן נדרס ונהרג (4 שנים), החיים שלי הפכו לגיהנום. אמא שלי פשוט החליטה שאני אשמה בזה בגלל שלא מספיק נזהרתי עליו בכביש, ומאז היא מנסה להרוג אותי. לא עם סכין, אלא פשוט לגרום לי להפסיק להיות קיימת. היא הוציאה לי את המראה מהחדר ואמרה לי בפרצוף: "אל תסתכלי על עצמך, לרוצחים אין פנים". היא הפכה את כל הבית למקדש לאחי, ובכל פעם שאני עוברת ליד התמונות שלו היא נעמדת מאחוריי ולוחשת לי באוזן, בקול קר כזה: "הוא מתחת לאדמה בגללך."
היא עושה לי טרור פסיכולוגי שמשגע אותי. היא נכנסת לחדר שלי באמצע הלילה, כשאני ישנה, ופשוט עומדת מעליי בחושך. אני מתעוררת ורואה את הצל שלה, והיא לא אומרת כלום, רק מסתכלת עליי בשנאה כזאת עד שאני מתחילה לרעוד מפחד. היא "שוכחת" לקנות לי אוכל, היא אומרת שמי שגזל חיים לא ראוי להזנה.
והקטע עם האנשים בחוץ, היא הלכה וסיפרה לכל השכנים ולדודים שאני "לא יציבה". היא אומרת להם ששמחתי כשאחי נהרג, שהיה לי חיוך על הפנים כשהאמבולנס הגיע. היא מרעילה את כולם נגדי כדי שאף אחד לא יאמין לי אם אני אנסה לדבר. היא אפילו הפסיקה לקנות לי בגדים ואמרה שזה הולם את הנשמה המכוערת שלי. לפעמים היא תופסת לי את הפנים חזק, כמעט עד שכואב, ומסתכלת לי עמוק בעיניים ואומרת: "אני רואה אותו שם, בעיניים שלך. הוא צועק לי שאת הרגת אותו".
והכי נורא? זה אבא. אתם לא מבינים כמה אני אוהבת אותו, אין מישהו שקרוב אליי יותר ממנו בעולם. הוא החבר הכי טוב שלי, היחיד שנשאר לי. לפעמים הוא מחבק אותי חזק, מסתכל עליי במבט כזה שאומר "אני מצטער". אבל הוא לא עושה כלום. הוא פשוט שותק כשהיא צורחת עליי. הוא משפיל מבט כשהיא דוחפת אותי. הוא כאילו פוחד ממנה, או שהוא כל כך שבור מהמוות של אחי שהוא איבד את הכוח להילחם עליי. וזה שורף אותי, כי הוא הבנאדם הכי טוב שאני מכירה, אבל הוא נותן לה להשמיד אותי לאט לאט.
אל תגידו לי להתקשר לרווחה, אני לא יכולה. אני פוחדת פחד מוות שיפרידו אותי מאבא, הוא כל מה שיש לי בעולם. אני פוחדת שאם אני אביא משטרה הביתה זה יהיה הדבר האחרון שיגמור אותו, והוא יקרוס לגמרי. אני מעדיפה לסבול הכל מאשר להיות זאת שהורסת אותו סופית. חוץ מזה, מי יאמין לי? היא כבר שכנעה את כולם שאני משוגעת. אני פשוט מרגישה שאני טובעת, והבנאדם היחיד שיכול להושיט לי יד פשוט עומד על החוף ובוכה.