אשמח לחוות דעת על קטע פריקה/מחשבה שכתבתי

יש לנו מלא רגשות, הכאב מכאיב לנו, העצב אוכל אותנו, ואנחנו נופלים לתור בור שקשה לצאת ממנו.
לפעמים דברים נראים לנו קשים מידי, כמו הבן זוג שעזב אותנו, משהו שלא הצלחנו לעשות, בהרגשה שפספסנו משהו חשוב בחיים שלנו, ואנחנו נוטים להאשים את עצמו על החלטות שלא יכולנו לשנות.

יש מלא כאב בעולם אבל כך גם יש מלא טוב, החיוך שלנו שמשהו מרגש אותנו, ההרגשה שלמישהו אכפת מאיתנו, שהצלחנו לעשות משהו שלא האמנו שנצליח מתחתחילה, יש מלא טוב לשאוף אליו אבל לפעמים מותר לנו שנייה לעצור לנשום.

לכולנו מגיע החיבוק הזה בן אדם שאנחנו אוהבים, לכולנו מגיע קצת אהבה, או שמחה, לכל אחד מגיע חיוך על הפנים.
לפעמים הפנים מכאיבות לנו מרוב שלא הפסקנו לבכות, לפעמים היינו מעדיפים לסיים את כל הכאב הזה וזהו, אבל שווה להילחם על החיים שלנו.

שווה לתת לעצמנו להרגיש טוב, מותר לנו לשמוח, לחייך, לצחוק, להתרגש, אף אחד לא יכול לקחת לנו את הזכות להיות אנחנו, הכתיבה הזאת מאוד רדומלית אבל מי אמר שאסור לי לבוא ולכתוב רגש שעולה לי לראש?