אני רוצה לשתף פואמה שכתבתי ולדעת אם יש עוד אנשים שמתחברים לזה

אני אוהבת.
אבל האם אי פעם אהיה מאושרת?
אני זוכרת את הילדות.
אני זוכרת את התמימות.
איך שכולם היו מסתכלים ואומרים "קדימה קטנה תני עוד איזה חיוך"
אבל עמוק בפנים אף פעם לא הרגשתי צורך.
הייתי תמימה.
דגש על הייתי.
אבל מה קרה לי פתאום.
הפסקתי.
הפסקתי להרגיש.
הפסקתי לתהות.
הפסקתי לחשוב על מי אני ומה אני באמת רוצה להיות.
נכבתי.
כמו להבה שלא נתנו לה חמצן
כמו אש ששפכו עליה מים עד שנהיה אפר ועשן.
נשארתי עם שאלה אחד בלבד והיא, מי אני?.
מי אני פה?
מי אני שם?
מי אני?
אני אישה?
אני ילדה?
אולי ישות?
האם באמת אי פעם ארגיש בשלה לזוגיות?
אני מפחדת.
כל כך מפחדת להיפגע שוב.
איך משחררים?
האם יש מחשבות שאיתם אפשר להפסיק?
להפסיק לחשוב.
להפסיק לפחד.
להפסיק להיות.
מי שאני ופשוט להתגבר מכל הצרות.