בזמן האחרון כל פעם שאני לבד אני מרגישה בודדה בטירוף, המחשבות שלי על כמה שחברים שלי שונאים אותי ושאני לבד. חייבתעצהאומשהו

שואל השאלה:
האמתי שהרגע נפרדו ממני אז...

לא להקשיב בבקשה לעצה של להגנס לאהבה, את לא צריכה להיות תלויה בשום אדם, את צריכה ללמוד עם כמה שזה קשה לקבל אצ הלבד שלך ולהבין שזה דווקא זמן טוב להשקיע בעצמך כשאת לבד ולא בסביבת אנשים

same
החברויות הם לא מרגישות אמיתיות וההרגשה שלא באמת אכפת להם וכו וכו

אני אגיד לך את האמת החברים הכי טובים שלי זה באמת המדפחה שלי,
אני לא מרגישה שאני יכולה או רוצה לספר לחברות שלי דברים אפילו הכי קטנים ומפגרים אני ישר הולכת למשפחה והם יהיו איתך לכל החיים

בואי לפרטי אם את רוצה לפרוק

היי אנונימית יקרה,
קראתי את מה שכתבת ולמרות שעברו מספר ימים עדיין חשוב לי להגיב.
התחושות שאת מתארת נשמעות כואבות ומטלטלות. ייתכן שמין לבד כזה שלא נגמר כשיש שקט, אלא אולי דווקא מתחיל איתו. יש משהו כל כך חד בבדידות שעולה מדברייך, כאילו ברגע שהדלת נסגרת והשקט נכנס, המחשבות מתחילות לצעוק.
זה נשמע קשה ומעייף, והכאב שלך ברור ומורגש. ואז, כשהמחשבות מתחילות לרוץ - על החברים, על איך שאת נתפסת בעיניהם, נדמה שזה לא סתם כאב, אלא כזה שמכה שוב ושוב

מרגישה מתוך כתיבתך את הצורך האמיתי, אולי אפילו צעקה שקטה, שמישהו יראה אותך, שיגיד "אני פה, אני איתך".
לעיתים להתמודד עם חוויה כזו יכולה להרגיש כאילו הלב נלכד בין שני עולמות. העולם הראשון, זה שאת מוקפת בו באנשים, וזה שבתוך הראש, שם המחשבות קופצות ללא רחמים.

אם תרגישי שמתאים לך, אני מתנדבת בעמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) ומזמינה אותך לשוחח עם אחד ממתנדבינו בצ'אט אנונימי, שיקשיב למה שתבחרי להביא וינסה להיות שם בשבילך.
מספר וואטסאפ - 055-9571399 , מצרפת לינק לצ'אט

שלך, מתנדבת סה"ר