פרולוג לספר חדש שאני כותבת, מה דעתכם?

אשמח לשמוע דעות כנות ❤

ידעתי שמה שאני הולכת לעשות לא ייגמר טוב. אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי.
"לא כדאי לך להתעסק איתי," צעקתי ודחפתי את יהב. הוא נפל על הרצפה.
"זיו, די. הוא לא שווה את העצבים שלך. זוכרת את האיום של אימא שלך?" שאל עמית, החבר הכי טוב שלי, והביט בי במבט הכי רציני שאי פעם ראיתי אצלו.
"נמאס לי. נמאס לי שהם חושבים שהם טובים יותר ממנו! מי הוא בכלל שהשם של אח שלי יהיה בפה שלו?!"
עמית תפס בזרוע שלי, בעדינות, אבל מספיק חזק כדי שלא אתעלם.
בבקשה, בואי נלך מפה."
"כדאי שתקשיבי לו. אם תמשיכי לדחוף אותי או לדבר אליי איך שאת רוצה, את תגיעי בדיוק לאן שאח שלך הגיע," סינן יהב בכעס.
לא יכולתי להתאפק.
"זיו, לא!"

***

הבית הרגיש כאילו משהו השתנה בו. כל דבר נראה רחוק, כאילו אני לא שם. אימא עמדה מולי, מבטה לא השאיר לי ברירה, ואני לא ניסיתי לברוח. נשארתי קשוחה, אבל הלב שלי פעם קצר יותר מהר מבדרך כלל.

"אני כל כך מאוכזבת ממך, זיו! אמרה אימא והביטה בי בלי להניד עפעף. לא ככה חינכתי אותך.
הוא דיבר על רועי, אימא. לא יכולתי לשתוק לו.
אז זאת הדרך שלך? להרביץ? להסתבך עם אנשים שאת יודעת טוב מאוד איזה קשרים יש להם?
השפלתי את הראש, כמעט בלי רצון. "הוא הגיש תלונה?
היא הינהנה, והלב שלי צנח. למזלך, שכנעתי את ההורים שלו לרדת מזה.
חייכתי. תודה, אימא.
אימא לא חייכה. זה היה עם תנאי.