אני כותבת משהו בווטפאד זה אמור להיות הפרולוג , מה דעתכם?

"אין" "מה אין?! מה אין??! היה פה 10,000 שקל!" "אני יודע!" הוא צועק ואני ישר שומעת השתנקות כאב "זה לא פאקינג עוזר לי שאתה יודע!" הוא צורח ואני חושבת שאני שומעת ירייה אבל אני מתעלמת ומגבירה את הטלוויזיה , זה כבר נהיה שגרה עצובה של צרחות, גניחות, ויריות מכל רחבי הבית, זה היה ככה תמיד אבל אני ממש לא רגילה לזה, עברתי לגור פה רק אחרי שאבא שלי שהיה בכיר במשפחת הפשע הכי גדולה בארץ נרצח , זה היה יום ראשון והייתי בבית ספר בתשע בערב אחרי חזרה גנרלית, בן דוד שלי רץ פנימה חיוור עם פנס על הפנים, סימנים כחולים בכל מקום ופצע בצוואר ליד הקעקוע המפורסם של המשפחה, כולם צרחו וברחו משם אבל אני הבנתי עוד לפני שהוא גמר את המשפט , הבנתי שאבא שלי מת וזה היה לילה קשה מאוד ,ישר אחר כך דוד שלי שהוא על הדרך האיש הכי מסוכן במדינה הכריח אותי לעבור לגור עם המשפחה שלו, אמא שלי כבר ברחה לפני שנתיים שהיא הבינה עם מי היא התחתנה (ויכולתי לעזוב איתה אבל אני דווקא אוהבת את הקטע הזה של משפחת פשע ,לפני שלוש שנים שהייתי בת 14 רצחתי מישהו בפעם הראשונה והתחברתי לקטע הזה ), ואח שלי נעלם בתחילת השנה ונשארתי לבד חוץ מאבא שלי שכמעט לא היה בבית, ואז הוא נרצח והייתי חייבת לעבור לגור עם דוד שלי, בני דודים שלי וכל שאר החיילים של המשפחה ה"קסומה" שלי.
בבית ספר כמעט כולם יודעים מי אני ומי המשפחה שלי, כולם יודעים שלא מתקרבים למיה מולר, אשר מולר, רוני מולר, חיים מולר ולצערי הרב יונתן סבן האקס שלי.