אני לא רוצה להיות עול (פריקה)

לבן משפחה שלי יש אנורקסיה (מטופלת כמובן, עם פסיכולוג דיאטנית וכל מה שצריך) וההורים שלי ליטרלי קורעים את עצמם בשביל לעזור לו, לתמוך ואני רואה איך זה שובר אותם אבל הם לא מוותרים וממשיכים לעבוד קשה כדי שיהיה לבן משפחה הכי טוב שבעולם. אנחנו במצב הזה כבר חודשיים.
לאחרונה אני הרגשתי סוג של ... קנאה, אפשר להגיד. אני ממש ממש לא משווה את המצב שלי למצב של בן המשפחה האנורקסי שלי ומודה לאלים שאני בסדר מבחינה נפשית, אבל אני שונאת את עצמי שאני מעזה לחשוב בצורה כזאת אנוכית. אולי קנאה זה מילה פחות מתאימה, זה יותר רעב לתשומת לב. אני מודעת לכך שבן המשפחה שלי מצריך המון המון תשומת לב וקרבה מצד המשפחה אבל אני מרגישה שנשארתי לבד, ואני ממש לא רוצה להטריח את המשפחה שלי כאלו לא חסר להם עוד דברים לדאוג לגביהם, אני מרגישה איום ונורא ואומרת לעצמי שאני צריכה להתפקס ולתת להם לדאוג לו אבל אני עדיין מרגישה ששכחו שאני קיימת..