זה הולך להיות די ארוך אני אעריך אם תקראו את זה (פריקה)

די נמאס לי אני מרגישה כאילו אני חוזרת לאותו מקום מחורבן שהייתי בו לפני חצי שנה ולקח לי המון זמן לצאת ממנו אוקיי? המון זמן. אני פשוט רוצה להיות מאושרת ואני כבר לא יודעת מה יהפוך אותי למאושרת חברים אפחד לא שם עליי ואין לי ממש עוד מה לעשות. עכשיו ביומיים האחרונים אני ואמא שלי לא מפסיקות לריב ואני מרגישה כאילו היא מאוכזבת ממני, כאילו סליחה באמת שאני לא כמו אחותי שמקבלת מצוין בכל המקצועות ויודעת לנגן גם על אורגנית וגם על קלרינט, סליחה אבל זה לא תחומי העניין שלי, אני אוהבת לרכב על סקייט ולעשות דברים מטופשים שיכולים להכניס אותי לצרות, סליחה אבל זה מה שאני אוהבת, וזה שאתם ההורים שלי לא אומר שיש לכם את הזכות להפוך אותי למה שאתם רוצים שאני אהיה אוקיי? לכל אחד יש את הדברים שהוא אוהב ואני לא רוצה ללמוד מתמטיקה בזמן הפנוי במקום להיות עם חברים בקניון ולטפס למקומות מסוכנים. וזה ממש לא הזמן המתאים שתתאכזבו ממני ועוד תגידו לי שאתם כבר לא יודעים מה לעשות איתי אוקיי? גם ככה אני מרגישה שאפחד לא אוהב אותי אני לא צריכה גם את זה על הראש, ובקשר לחברים כאילו אתם רואים שאני במצב חרא נכון? ואתם אומרים לכולם חיימשלי ומביעים אהבה, מה איתי? מה כואב לכם להגיד לי פעם ביום שאתם אוהבים אותי? למה זה קורה לי למה דווקא לי?
תודה על ההקשבה