נושא קצת כבד (חוויה שלי מהשביעי באוקטובר והתלבטות)

אני אתחיל עם קצת רקע להתלבטות/שאלה שלי, בשביעי באוקטובר הייתי חיילת בעוטף עזה (לא אפרט תפקיד ספציפי כדי לשמור על אנונימיות), נכנסו מחבלים לבסיס, אם לדבר על זה בקצרה אני וחברות שלי כמעט מתנו והדבר היחיד שמנע מהמחבלים מלפרוץ את הממד שהיינו בו זה בתכלס הלוחמים בחוץ.
בכל מקרה, אחרי כל הדבר הזה השנאה שלי לפרו פלסטינים גדלה מאוד, חוסר אמון וכל הדברים האלה גם גדלו. אף פעם לא אהבתי בני אדם ואני לא יכולה להגיד שסמכתי על ערבים יותר מדי אבל השתדלתי לא לשפוט, היום אני באמת סולדת הרבה יותר. רובכם יגידו שאי אפשר לשפוט אותי, ובאמת שאני חושבת שגם אם לא כולם כאלה אי אפשר לדעת מי כן ואין סיבה לקחת סיכון בשביל "שיוויון", זה לא שאנחנו סולדים/מפחדים סתם, זה כי יש פה מתקפות טרור.
עכשיו, לפני כמה ימים הייתה בעיה ברכב שלי אז עצרתי אותו בצד של הכביש ואבא שלי בא לעזור לי לתקן אותה, ועצר לידינו ערבי שמבין בדברים האלה ועזר לנו. הוא היה באמת נחמד אבל גם אני וגם אבא שלי היינו מאוד, מאוד זהירים ולא בטוחים באים כדאי לקבל את העזרה הזאת בכלל. וברור לי שיש ערבים שהם אנשים טובים כמו יוסף חדד והנסיך הירוק, אבל איזה דרך יש לנו לדעת מי טוב ומי לא? גם אנשים בבארי בחרו להאמין באותם אנשים ונהרגו.
מאז אני נורא בדילמה, מצד אחד, מה להמשיך לסלוד מאנשים כאלה שבאים לעזור? אני מרגישה רע מאוד על זה. לדוגמא אותו אדם שעצר לעזור לנו באמת רק עזר והיה מקסים (מאוד השתדלנו להתנהג כרגיל אבל אני מאמינה שהצד השני מרגיש את הדברים האלה בסופו של דבר). מצד שני, זה לסמוך ולקחת את הסיכון שיום אחד האמון הזה יהיה סכין בגב ותרתי משמע. מה אתם הייתם עושים בסיטואציה כזאת? עוזרים/נותנים הזדמנות אבל פשוט נורא זהירים? מסרבים לעזרה? סומכים עליו ומתייחסים כרגיל?