קיצר כתיבה זה כיף וכתבתי עוד משהו - זה קצת ארוך ולא טוב כל כך אבל...

-שנת 2073-
זה קרה בשלהי שנת 2020.
שיא מגפת הקורונה, אז הכרתי את סבא שלך.
-ספטמבר 2020-
כמה אפשר להשאר סגורה בבית? חשבתי. השתוקקתי לגמוע אוויר. ולו רק לדקה.
ואז, החלטתי. נטלתי בידי את מסכת המנתחים, ויצאתי מהבית. לא יכולתי לסבול יותר. לא אתן להם להגביל אותי.
הו, כמה טיפשה הייתי. אך בו העת כה חכמה.
מעדתי מרוב ריצה. בחור יפה תואר - עיניים חומות, שיער ברונטי עם בלורית, עזר לי לקום. הניצוץ קרה, ושום דבר לא יכל לקחת אותו ממני.
גם לא משטרת ישראל, שעצרה אותי על הפרת תנאי הסגר. לא הספקתי להודות לו, אך ידעתי - מעתה והלאה, הבחור הזה שלי.
-שנת 2073-
בארי הבחינה שסבתה מחייכת. הזיכרון המתוק...
"סבתא, את פגשת אותו אחר כך, נכון?"
"נכון."
-שנת 2020-
כמה ימים לאחר מכן, שוחררתי מהמעצר. קנס של 1000 שקלים ועבודות שירות. זה לא היה הוגן, אבל לא כל כך הזיז לי. הלכתי לחפש את סבא שוב.
ואז מצאתי אותו, מטפל בגינתו. שתביני, בארי, גרנו בקיבוץ אז. לכל אחד הייתה גינה וזה היה כל כך יקר - לא כמו היום.
ומאז, הכל הסטוריה. התחתנו אחרי כמה שנים, סבא למד בטכניון, ואני נשארתי בבית לטפל באמא ובדודך.
כשלאמך מלאו 30, את נולדת. היא קראה לך בארי, על שם הקיבוץ שבו גרנו, שנשרף עד עפר בשבעה באוקטובר 2023. לפני 50 שנה. למזלנו, אני וסבא היינו בטיול לאילת, ולא נוכחנו באירוע. אך מצאנו את ביתנו הרוס.
"אבל היום השבעה באוקטובר!"
כן, זה התאריך. היום אנו מציינות חמישים שנה לטבח השבעה באוקטובר.