משהו שכתבתי, קצת ארוך אבל שווה קריאה

סבתא שלי נורא אהבה מוזיקה.
אפשר להגיד שזה הדבר שהיא הכי אהבה בעולם.
בכל רגע ביום הרדיו טייפ בבית שלה היה דלוק על מוזיקה בכל השפות, המקצבים, התרבויות והסוגים.
אני זוכרת את עצמי יושבת לידה מול הטייפ ורואה איך היא מתמוגגת מהמנגינה, שואפת אליה את המילים, מרגישה את הקצב זורם לה בורידים. החלום של סבתא שלי היה לנגן, או לפחות שאחד מנכדיה ינגן. בכל שלוש עשר השנים שבהן שתינו חיינו, מוזיקה אף פעם לא הייתה חלק גדול מהחיים שלי. היא תמיד הייתה מן משהו מסקרנן כזה, אך לא מספיק קרוב, לא מספיק מושך. אף פעם לא הבנתי מה כל הריגוש סביבה. והנה אני, שנה אחרי שסבתא כבר לא פה, שנה של התמודדות, בכי, התבגרות, ובעיקר געגוע- מקבלת את הגיטרה הראשונה שלי. גיטרה ישנה, מאובקת, שחסרים בה שני מיתרים. לאחר כמה תיקונים ושפצורים, אני זוכרת את עצמי יושבת על המיטה בחדר ומודהמת מכמה חתיכת עץ ישנה יכולה לעשות, זו תחילתו של הקסם. כבר שנה אחרי, אני קונה את הגיטרה החשמלית הראשונה. וככל שהזמן עובר, אני מגלה את נפלאות הגיטרה, נפלאות המוזיקה. אני מרגישה את העוצמה שבליצור צלילים בעצמי, את התחושה שיש לי דרך חדשה לבטא את עצמי. וכמובן שעם הזמן הטעם המוזיקלי שלי השתבח, וגם ההקשבה למוזיקה נעשתה חלק עצום מהחיים שלי. התחלתי לשמוע אמנים ולהקות מכל הזמנים, מכל הז'אנרים, מכל הגוונים. התחלתי ללכת להופעות של מוזיקאים שאני אוהבת ולהרגיש גלים של אדרנלין ועוצמה. נגלה אליי מן עולם שלם שאף פעם לא נחשפתי אליו במלואו. והנה אני, בת שש עשרה וחצי. אתמול הייתה ההופעה הראשונה שלי, ומוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. וכן, לפעמים יש בי עצב כזה, מן תחושת פספוס. כי סבתא שלי לעולם לא תזכה לדעת. לעולם לא אזכה לנגן לה, לעולם לא אוכל להשמיע לה את המוזיקה שאני אוהבת, או להקשיב איתה למוזיקה שהיא אוהבת, לעולם לא אוכל להראות לה את השירים החדשים שכתבתי, או את המנגינות החדשות שהלחנתי. היא לעולם לא תדע כמה יש לנו במשותף.
אבל אולי, יש סיבה לכך שהמוזיקה באה דווקא כשסבתא הלכה. אולי המוזיקה באה למלא איזשהו חלל שנותר ריק. וכרגע, למרות שאני כאן וסבתא כבר לא, אני מרגישה שהיא תמיד תהיה במוח שלי, בלב שלי, בכתיבה שלי. כי בניגוד לחיים, אהבה ללא תנאים היא אינסופית, בדיוק כמו מוזיקה.