אני בן אדם מגעיל וזה למה פריקה נראלי אני גם אשמור את זה לפסיכולוגית אולי

הייתה לי חברה הכי טובה בכיתה ז, ברמה שחשבתי לעצמי "וואו היא תהיה החברה הכי טובה שלי".

אחרי כמה זמן הכרתי עוד ילדה ונעשינו שלישיה.
ככל שעבר הזמן אני והילדה ההיא נעשינו יותר קרובות והילדה הראשונה נעשתה מרוחקת כזאת היא ניסתה להתקרב אלינו, כלומר הלכה מאחורינו אבל לא אמרה מילה.

מצאתי את זה מוזר ולא הבנתי למה היא לא דיברה אז אני והילדה האחרת חשבנו שזה נורא מוזר וריכולים ריכולים.

בכיתה ח הילדה השניה עזבה אותי, עדיין עצובה כי היא הייתה החברה הכי טובה שלי
ומאז עדיין מרגיש לי מאוד מוזר להיקרא חברה של הילדה הראשונה כי היא עדיין מתנהגת מרוחקת ולא מתקשרת עם אף אחד..


לכן לי אין יותר עם מי לדבר (הבסטי עזבה אותי אויויוי) וגם לה אין.


אני מרגישה רע שזה איך שהמוח שלי פועל אפילו שזה ממש רע לחשוב ככה.

סליחה אם חסרים פרטים אני יכולה להשלים אני כותבת את זה מתוך עצבים של לילה שאני מתעצבנת על דברים אקראיים או מרגישה ממש עצובה

והקטע הוא שציוותו את שתינו לעבודה והיסטוריה וממש קשה לי ליצור איתה קשר אחרי כמה מגעיל שהתייחסתי אליה היא כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לצאת איתה החוצה סתם לדבר ואני כל הזמן סירבתי לה כי זה הרגיש שהכל חוזר על עצמו בשיחות ברמה מטריפה.

קיצר אה
פריקה
עזבו