היי כתבתי סיפור קצר ואשמח שתקראו ותגידו את דעתכם .

אני מיוחד
נולדתי עיוור . כמעט כמעט עיוור כי הראיה שלי בגודל של עיגול קש פלסטיק. זה מאוד קטן וגם את זה אני לא רואה באמת. אמא שלי תמיד לימדה אותי שיהיה לאנשים מה להגיד אבל זה לא משנה כי לא צריך להקשיב להם. יש לי כלב שעוזר לי בדברים ופעולות יום יומיות קוראים לו שבטאי. למרות שהוא כבר מבוגר ולפעמים גורם לי להיתקע בדברים אני עדיין אוהב אותו . כידוע לי יש לי הוא כתמתם עם כתם לבן על הגב. משום מה הרבה אוהבים אותו . לי הוא מרגיש כמו כרית קצת בצורת שולחן. כיף ללטף אותו . כשאני יוצא לרחוב אני מניח שכל העיניים עלי. ועיניים שלי בתוך המשקפיים מתגלגלות להם כי אני לא מסתכל על כלום, אולי מדי פעם מנסה להסתכל דרך החור של הקש פלסטיק למרות שזה לא באמת עוזר לי במשהו. אני מחזיק המוט שמחובר לשבטאי ויוצא לרחוב וחושב מתי תיהיה הפעם הבאה שיתקע בבן אדם. יש מצב שזה מביך. אבל לי לא ממש גם ככה אני עיוור אני לא רואה כלום. כמעט חחח בכל זאת עיגול קש פלסטיק זה גודל יחסית מכובד לעיוור. או שלא . או שכן. אני לא ממש יודע כי לא פגשתי אנשים כמוני. כניראה שאני סוג של "נדיר" בקיצור אני מיוחד.

חשוב לי לומר שאני בת 14 ולא למדתי בשום מקום לכתוב אז הכתיבה שלי לא מעולה כמו שהמורה לעברית אומרת. והסיפור הוא לא אמיתי חחח.

עריכה: יש מצב שיש שגיאות כתיב כי גרתי בארצות הברית ולמדתי לפני שנה לכתוב עברית כמעט מחדש