מרגישה אבודה.. להשתחרר או לא להשתחרר?

אני יודעת מה רובכם תגידו בראש שלכם עכשיו: "ממש לא, עוכרת ישראל". אבל אני מרגישה שבשלב הזה אני קצת מכריחה את עצמי להיות בצבא.
התגייסתי באוג 22, ימים ספורים לאחר שסיימתי את הבגרות האחרונה. כן כן, בלי מלשביות, בלי כלום. אך בלי קשר לזה - אני מתמודדת עם דיכאון ומחשבות רעות כבר כמה שנים. החלטתי להסתיר את זה מהצבא - מהחשש שלא ירצו לגייס אותי. התגייסתי, עשיתי טירונות וקורס כמו גדולה, הגעתי לסדיר והתחלתי להרגיש מועקה גדולה, דווקא אחרי שהלך לי כל כך טוב בטירונות ובקורס, הייתי בטוחה שהסדיר יהיה הדובדבן שבקצפת - אך טעיתי. החלטתי לפתוח את כל העניין הנפשי שלי בדצמבר האחרון, הסברתי כמה חשוב לי לשרת שירות משמעותי, אך שקשה לי, ואני צריכה עזרה. נתנו לי הת"ש, נתנו לי מרשם לכדורים שלי, אבל אני לא מפסיקה לחוות התקפי חרדה קשים עם מלא מחשבות רעות, עד לרמה שהפנו אותי למיון באחד מההתקפים מרוב חשש. כולם מסביבי אומרים לי להשתחרר - זה לא שווה את הבריאות שלי, אני צריכה לחשוב על עצמי.
אבל אני כל כך מפחדת, מה כולם יחשבו? שני ההורים שלי קצינים, דוד שלי קצין בכיר, כל המשפחה שלי עשתה שירות משמעותי, מה הם יחשבו? כל החברה, שמאמינים שצריך לשרת שירות משמעותי, מה הם יחשבו? כמובן שזה לא כל הסיבות למה אני מתעקשת על שירות צבאי, אני גם מאוד אוהבת את התפקיד שלי ומרגישה מאוד מסופקת בו, אבל זה בהחלט גורם בעל השפעה רבה. גם הפסיכולוגית שלי, הקב"נית והפסיכיאטר, כולם אומרים לי להשתחרר. אפילו הגעתי למצב שהמפקדת שלי רמזה לי להשתחרר. אני באמת מרגישה אבודה, אני לא רוצה לאכזב אף אחד ובעיקר לא את עצמי. לא רוצה שיהיה לי את הסטיגמה הזאת "השתחררה על נפשי" וכל הדעות שמתלוות לזה.
מחר אני חוזרת לבסיס אחרי שבוע שלא הייתי בו, ואני נורא מפחדת. מפחדת שאני אגיע ואעבור עוד התקף.
אני באמת לא יודעת מה לעשות, וכל זה רק מלחיץ אותי עוד יותר.
אשמח לעזרה.