מה אתם אומרים על הכתיבה שלי (זה על זה שאני נמוכה מאוד מאוד)?

בעיניי היה זה יום חג.
לפני ימים אחדים יצאתי מהרופא גדילה ועל פניי היה חיוך ענק ואושר פנימי גדול.
כן, כבשתי את היעד!
על אף שמלאו לי תשע עשרה שנים כבר לפני מספר חודשים, בכל זאת הצלחתי להגיע אל היעד.
התקדמתי מקידומת 13 לקידומת 14.
עכשיו אני מטר ארבעים ולא מטר שלושים ומשהו.
זה לא שזה באמת כזה משנה, אבל רוח פנימית דחפה אותי להילחם על הדבר הזה, ולהוכיח לעצמי שאת המלחמה הזאת אני מנצחת בקלות.
ולאחר תקופה ארוכה שלא בדקתי את תוצאות המערכה, הרגיש לי שהפעם רופא הגדילה יבשר לי בשורות ניצחון ולא עוד עצות אסטרטגיות לניצחון בקרב.
זאת הייתה מלחמה רצינית, בעיקר בגלל שלא ידענו מיהו האויב.
זה ודאי משהו גנטי, השאלה היא אם הגנטיקה קבעה לי להיות קטנה או שהגנטיקה יצרה איזו אלרגיה שהיא השאירה אותי קטנה.
לא משנה מה זה, אני קטנטונת, אנשים מרגישים לידי ענקיים ולכן הם רוצים להיות במחיצתי, ואני בתמורה משעבדת אותם להיות ידי הארוכה אל מה שמונח שם למעלה.
סוג של עיסקה שמשתלמת לשני הצדדים.
אז אני גם כבשתי את היעד הזה וגם נשארתי קטנה. אז למה מפתיע שאני כל כך שמחה?