אמא שלי עצובה וקשה לי עם זה

מאז שסבתא שלי מונשמת היא פשוט מרגישה ממש אשמה למרות שאין לה מה להרגיש אשמה, כי סבתא שלי הייתה אמורה להתאשפז והיא לא רצתה (אמא שלי דחפה אןתה כן לעשות את זה אבל סבתא עקשנית).
ואמא שלי כל הזמן זורקת משפטים עצובים לאוויר "אפילו השמיים בוכים כשיש גשם" "איך אני אמשיך לחיות ככה" ואני לצידה ומחבקת אותה אבל דיי אני לא יכולה לשאת את זה יותר.
זה לא נעים להגיד אבל איך ילדה בת 14.5 יכולה להכיל דבר כזה? אני לא יכולה ככה יותר, אני מנסה להמשיך בדרך שלי ולשמוח אבל זב מחזיר אותי אחורה. זה מושך אותי חזק ואני בורחת מזה.
יש לה אפילו יום נישואין היום והיא עצובה. אני אין חי כסף למתנה אפילן...
מה לעשות? אני על גבול הבכי