מצאתי טקסט שחברה שלי כתבה לפניי שנתיים, דעות?

הכאב שמבפנים לרגע לא נפסק, עד כמה שזה כואב צריך להיות חזק
וכשהתסכול דופק ומחכה בפתח הדלת פתאום הכל משתתק וכבר מיליון פעמים שהבטחתי שאני לא חוזר לזה שוב.
שמיים שחורים, שמש אפורה, וחוסר האונים משתלט
פחד הוא אויב וחבר בו זמנית וכשהגירושים של ההורים נכנסים לתמונה נכנסת גם סערת רגשות פתאומית וביחד איתה הספק מגיע ולא משחרר.
שקט. לא מדובר בשקט מביך, השקט שאחרי הסערה.
אחרי ההתתקף הכל נרגע כאילו לא היה כלום.
אני נושם.