בעצם איך אנחנו מצליחים ללמד תינוקות מה המשמעות של מילים שמתארות משהו מופשט?

לכולנו יש תודעה אנושית בעלת מאפיינים דומים, כך שכולנו מתפתחים להבנה זהה בסך הכל של מושגים מופשטים שונים, ואני מניח שלחברה האנושית יש גם השפעה על התפישה שלנו של אותן מופשטויות. ולאחר שתופשים את המשהו המופשט, המילים פשוט נלמדות מתוך זכרון.

בנוגע לשלב ההתפתחות, אני לא יודע לגבי תינוקות בפרט.

מחלוקת. בבלשנות תאורטית עכשווית יש שלוש אסכולות מרכזיות בתחום רכישת המילים. אחת טוענת שהמופשט קודם לפרטיקולרי (אם כי לא כל הנייטיביסטים מודים לה), היא קרויה סימבוליסטית, מייצגיה העיקריים הם תאורטיקנים כמו חומסקי, פיאז'ה, פודור, יאקובסון, ואחרים. אצלם אפשר לפתור את שאלת המילה המופשטת כעניין שקיים אפריורי אצל הילד כך שיש פה מעין התלכדות עם המילים היסודיות של הmentalese (שהן מופשטות. כל מי שראה תינוק שנמצא בשלב של cds [באיזור ה21 חודשים] ידע לומר שרוב המילים שלו הן דווקא מופשטות מאוד, "זה", "וואו", "לא", הגל היה הראשון שהעיד על כך), בניסוחו של פודור.

השנייה - קונקציוניסטית, היא כוללת הרבה מתמטיקה בניסוחים המלאים שלה (באופן כללי כיום עדיף לכל אחד לקחת איזה שני קורסים בחדו"א סתם כדי שיהיה, זה מחלחל לכל תחום מרוב שזה כלי חזק), אז לא אפשרי לתמצת אותה באופן שישמור על צורתה. רק אגיד שתשובתה לשאלת המילה המופשטת יכול להיות כקונסטרוקציה של פלטים על קלטים מסויימים, למשל: אני רואה תיק אחד ומחזיר ייצוג "תיק", רואה תיק שני ומחזיר ייצוג "תיקים", ואז המעבד של הריבוי שכבר נמצא עושה דבר דומה עבור דברים שלא מכילים ריבוי, כך גם על השלילה ועל כל פונקציה אחרת של היחידות שמרכיבות את מכלול הידע הלשוני (זה ממש לא מדוייק, אני צריך חדו"א כדי להסביר אבל אין פה את הסימנים המתאימים). מייצגיה העיקריים (ואני מכליל את התאוריה בטירוף) הם אנשים כמו רומלהרט (בעיקר), תומאסלו, ואני אפילו אעז לכלול את הביהביוריסטים החדשים. כמו כן, אני מכליל איתם את כל הגישות האינטראקציוניסטיות בשל במבנה הזהה שלהן (האינטראקציוניסטים מדברים על הקלט-פלט ואילו הקונקציוניסטים מתארים איך זה קורה, אין הבדל).

השלישית - ההיברדית, הם טוענים שהמודל הסימבוליסטי הוא לידע פשוט כמו שמות עצם ותפיסות חושים ואילו הקונקציוניסטי מתאים יותר להפשטות וכד'. כמו כן חשוב לציין שכולי עלמא לא פליגי בעניין העובדה שהדקדוק נקנה קודם למילים, כך שיש מקום לסבור שהגישה ההיברידית יותר מדייקת.

באשר לניסויים, גולדין-מרו מצאה שילדים יכולים לבנות מורכבות שפתית בעצמם, ללא קשר לסביבה. ומרלר, סוזוקי, וניופורט הוכיחו הרחבות של העניין הזה, כך שגם פה יש יותר מקום לסבור לגישה ההיברידית. אך מכיוון שהנושא עדיין נידון, ולא מוצה עד תומו, אל לנו להכריע באופן נחרץ.