מה חושבים על הקטע כתיבה?

נשארו לו 365 ימים לחיות.

אם הוא היה יודע שהספירה לאחור הולכת ואוזלת, האם הוא היה מנצל את הזמן בצורה שונה?

מעריך יותר את השנים הקודמות, מעריך יותר את העתיד, מעריך יותר את הדקה העכשווית...
האם הוא היה פועל אחרת?

חושב לפי הרגש, רץ אל הלא נודע, חשוף לפגיעות, מחבק את הסכנות...
עכשיו או לעולם לא.
האם הוא היה איש אחר?

אמיץ יותר, חכם יותר, אוהב יותר...
אולי הוא יוכל להשתנות, אך האם זה מאוחר מדי?
רק 365 ימים להיות.

להיות טייס בין העננים, אופנוען על הכבישים, צוללן בעומקי האוקינוס, נסחף כצדפה על החול... כמה דברים הוא יכול להיות ב365 ימים?
לא מספיק, לא מספיק.
איך הוא הגיע למצב הזה?

זה בסך הכול היה כאב ראש אחד, וסחרחורת אחרת, נשימה אחת יותר מדי... ונפילה פתאומית אל החשכה.
והמבט ההוא היה הקשה מכולם.

המבט של הרופא, כשהוא היה צריך לבשר לו.
אין צורך במילים בשביל להרגיש את המוות באפלה.
הוא אמר לו שנשארה לו שנה אחת,
365 ימים,
525,600 דקות,
31,536,000, שניות,
והוא בזבז כבר רבות מהן על כלום ושום דבר,
ועכשיו?

עכשיו הוא רק בוהה בתקרת בית החולים, והרחמים העצמיים משתלטים עליו,
למה דווקא הוא?
מכל האנשים בעולם, איך אצלו התפתח גידול סופני שמשאיר לו רק שנה אחת לחיות?
למה הוא צריך למות?

איך יספר להוריו?
הוא היה תוהה גם איך לספר לחבריו, אם היו לו כאלו... אבל לא.

הוא היה פחדן מדי, ביישן מדי, טיפש מדי,
והוא סמך על הזמן יותר מדי.
על העובדה הקבועה שנשארו לו עוד שנים רבות להתיידד, שנים רבות למצוא את האחת, שנים רבות להשתנות.
אבל אין לו שנים...
יש לו שנה אחת.

הדמעות המלוחות מציפות את עיניו בדרכו חזרה מבית החולים, וההבנה שוקעת ביחד עם הדמעות במעמקי ליבו,
יש לו רק שנה לבכות.