מה אתם חושבים קטע כתיבה שלי? (אם משהו לא בסדר אשמח שתרשמו מה ומה חסר לכם בסיפור)

אמרתי לך שאני לא מושלמת.
אמרתי לך שיהיה לך קשה איתי, שכנראה שיהיו צפויים לנו הרבה עליות ומורדות בדרך, אך אתה בחרת לא להקשיב.
לקחת לי את היד והובלת את הדרך, אמרת שהכל יהיה בסדר, שאנחנו נמצא את השביל שלנו גם אם נצטרך לעבור קודם דרך שביל הקוצים בסוף נגיע לשביל הפרחים, ואני, אני האמנתי לך.
לקחתי את היד שלך ויצאנו למסע בלי לדעת מה צופן העתיד, סמכתי עליך, הלכתי אחריך בעיניים עצומות, אתה ידעת את זה, אתה ידעת את הכוח שיהיה לך עליי.
נכון בהתחלה היינו שמחים, צעירים, תמימים זו הייתה רק תחילת המסע שלנו, שלך ושלי לבד בעולם הגדול.
אך עד מהרה העולם היפה הזה התפורר מולי, ראיתי איך התחלת להילחץ, הדרך שלנו לשביל הפרחים הייתה ארוכה יותר מהמצופה ואתה ספגת את רוב הקוצים של השביל שלא הצלחנו לצאת ממנו, ניסיתי לעזור לספוג קצת ממה שאתה סופג אך אתה היית עם האגו הגברי שלך, המשכת אתה להוביל את הדרך.
אט אט הקוצים שפגעו בך נזרקו עליי, ספגתי את הכאב שלך אך זה לא הפחית את הכאב שאתה הרגשת.
הכאב היה גדול מדי עבורי, הגוף שלי כבר לא יכל לספוג את זה, לא הצלחתי לנשום. הייתי חייבת לעשות משהו. לשחרר את עצמי מהכאב הזה.
ניסיתי לאחוז בידך חזק יותר שתוביל אותנו מהדרך הזאת מהר יותר אך לא היה בזה שום תועלת, הקוצים שלך המשיכו להיזרק עליי וכל יום רגליי כשלו מלכת והקוצים סגרו אותי, דקרו אותי, לא נתנו לי לנשום, מילותיך, צעקותיך, לא נשמעו כי אוזניי היו חרשות לקולך.
עצמתי את עיניי.
עזבתי את ידך. שיחררתי מהדבר שנאחזתי בו כאילו חיי תלויים בכך מתחילת המסע שלנו.
ולפתע כל הקוצים נעלמו, כל הפציעות שלי, הצלקות נעלמו מגופי, גם אתה כבר לא היית שם.
הסתכלתי סביבי וראיתי כי אין זה קוצים סביבי יותר, אלא פרחים בכל הצבעים.
הגעתי לסוף המסלול שלי, הצלחתי למצוא את עצמי בכל הכעוס והבלגן, אך כדי לעשות זאת הייתי צריכה לשחרר מהדברים שהחזיקו אותי מאחור, שעצרו אותי מלמצוא את עצמי.
הייתי חייבת לשחרר אותך.