כתבתי משהו, ממש אשמח שתקראו ותגיבו מה אתם חושבים :)

הקושי הגדול ביותר שקיים הוא לחשוב שאת פגומה.
שמשהו בך שבור, שאת לא שלמה.
הכאב הכי גדול שיש הוא לא לקבל את עצמך.
לחשוב שאת לא טובה, לשנוא את עצמך.
את חושבת שאת שבורה ולא עושה מאמץ.
כי למה להתאמץ אם אף אחד לא מעריך?
את חושבת שבעצמך כבר לא תצליחי. את חייבת מישהו שיתקן. מישהו שייתן יד, שיוציא אותך מהמצב הזה, כי לבד את לא יכולה.
את חושבת שגם אחרי שיתקנו אותך, עדיין תהיי סדוקה. כי אי אפשר לתקן את מה שנשבר לרסיסים.
מה שאת לא יודעת, לא רוצה לחשוב עליו, זה שאת מדהימה כמו שאת.
מה שנשבר תמיד אפשר לתקן, ובשמש הרסיסים נראים כמו יהלומים. יהלומים קטנים ומנצנצים שמפזרים את האור שלהם.
מה שאת לא יודעת זה שכולם שבורים. כולם סדוקים. בכולם יש פגם. כולם אנושיים.
אנחנו לא יכולים להיות מושלמים.
כמו שאדם אחד אמר: "בכל דבר יש סדק, כך האור נכנס פנימה."
אם לא היו בנו סדקים, אם היינו "מושלמים", לא היינו גדלים, מתפתחים, לומדים.
לא היינו מראים את האור שבנו.
היינו נשארים "מושלמים".