מה הרמה של הכתיבה הזאת?מספר

ארוחת הבוקר התנהלה כרגיל, וכולם ישבו בכיסאות הקבועים שלהם. בבוקר, תמיד ישבתי ליד אוליב, אבל היום, העברנו מאחד לשני מבט מתוח. מיטש הייתה נראית עייפה מכדי לדבר. השקיות השחורות מתחת לעיניה הסגירו לילה ללא שינה; היא מזגה לכל אחד מאיתנו את המרק של יום חמישי. מרק חסה ירוקה להחליא.
"תאכלו, פרפרים חסרי כנפיים." היא השליכה לעברנו את הסכום. הכפית פגעה בהייזל שייללה בכאב בזמן שמאט החמיץ פנים והתרחק עם הכיסא לאחור. ההבעות של כולם השתנו מתיאבון לגועל מהוסה.
"עוד פעם מרק חסה?" שאל מלוור.
"חושב שאתה יכול להכין ארוחה מוצלחת יותר לארבע עשרה פרפרים?"
זאק פלט שיעול תוך כדי שנדחף לשיחה, "פרפרים?"
זאק, שכחתי ממנו לגמרי. עדיין לא עדכנתי אותו בחדשות.
"בטח שכחת מה זה פרפרים, " היא אמרה, מכה בשולחן, "כי היית כלוא בכלוב הזה מאז שנולדת."
האוויר בחזהו עלה ונפל. היא פגעה בנקודה הרגישה שלו.
"שמעתי..." הוא החליט להשיב נקמה, "שהם יפים יותר ממך."
הצחקוקים הדהדו מכל רחבי החדר כמו אבני דומינו נופלות.
מיטש' שוב חבטה בשולחן.
שיערה המקורזל התמלא בקשירות וכיסה חצי מפניה רעולי ההבעה. היא שתקה, אבל לא להרבה זמן.