איך הכתיבה הזאת? הייתם מתחברים?

הרבה זמן ראה דברים שלא היה צריך לראות, להקשיב להם ברקע, לבהות בהם, כאילו יכל לגעת בהם ולמשש, לטעום את הטעם המר שלהם. בזכות מהירות הריצה לצד האחורי של החדר, הצליח לא להביט לאחור גם כשהיה מאוחר מדי. הוא הבין, ועוד איך היה מאוחר מדי לעצור, אם היתה לו מראה הוא היה בהחלט רואה כמה מפוחד הוא נראה, אבל הוא בטח היה שובר גם אותה בטעות וזז לאחור מההלם, מחוסר היכולת להתמודד עם האמת, עם המציאות, עם כל מה שפחד להתמודד איתו ונמצא לו עכשיו מול העיניים.
התקף חרדה.
לאט החדר חזר עם תיקתוק השעון לקבל צליל אמיתי יותר. צליל שפחד ממנו כל כך והעדיף לא לשמוע יותר. צליל כואב, יותר חזק מההאשמות העצמיות שהתגנבו לאוזניו ומכל חומת מגן שהתפרקה לו בידיים כשהוא חשוף ופגיע. הצליל שאומר לו, שהסיוט הכי גדול מתחיל רק כשישנים ועוצמים עיניים;לא מתמודדים עם הקשיים שמסתבכים בלולאה מיום ליום. והנה הוא ער סוף סוף לכל האסונות שהוא הביא על עצמו והתעלם מהם, כל הבעיות שעכשיו דופקות בדלת.
הוא לא מוכן לפתוח, לא משנה כמה חזק הפעמון יצלצל.