איך אתם מגדירים דיכאון? מישהו כאן חווה אי פעם דיכאון? ובמה מתאפיין הדיכאון?

אין לך כוח לכלום

שבא לך להתאבד כי את חושבת שאין טעם לחיים

תחושה של אדם הנמצא במצב רגשי קשה והוא מבטא את זה בכך שהוא נכנס לעצב גדול):

זו מחלה.

יש אנשים מטומטמים שמגדירים אנשים בבאסה כאילו הן בדיכאון. הם לא

שמרגישים שאין טעם לכלום
לא יוצאים מהמיטה
מרגישים ריקנות מטורפת
מחשבות רעות על עצמך ועל אחרים
גם יש פעמים שלא מוצאים טעם לחיים בכלל

אני חושבת שכולם יענו את התשובות הברורות מאליהן, אז אני אענה משהו שונה. להכנס למקלחת אחרי ים זמן שלא, ולשבת שם. לא לעשות כלום, לא לחשוב על כלום. פשוט לשבת.

כן, אני חוויתי וחווה עכשיו למען האמת דיכאון
בנוגע להגדרה של דיכאון, התכוונתי לזה שזו מחלה, וצריכה להיות מוגדרת כמחלה.
אנשים לא מבינים עד כמה היא קשה.

חחח, הצחקתם אותי, שתראו אדם מאובחן בדיכאון תבינו מה זה, דיכאון זאת מילה נרדפת לאובדנות, אחותי הייתה בזה

שואל השאלה:
ומה עם השאלה השנייה?

אחותי חוותה אבל היא בסדר עכשיו

גם לאחותי יש דיכאון ולאמא שלי היה פעם ולדודה שלי ואני מתחיל לחשוב שזה גנטי כבר^^^

^דיכאון לא מחייב אובדנות.

בוא לא מחייב אובדנות את צודקת, התכוונתי לדיכאון קשה

שואל השאלה:
אני חושבת שהדיכאון עצמו זה לא גנטי אולי מה שגנטי זה המצב הנפשי שמאפשר לך להיכנס לדיכאון

תחושה של ריקנות

*נטייה* לדיכאון זה דבר גנטי.

זה אינזמים חסרים במוח, תקראו על זה קצת בויקפדיה, זה לא בא מעצב גדול זה בא מאינזימים חסרים אבל זה לא גנטי

גם דיכאון קשה
זה נורא משתנה, לפעמים הוא בא עם מחשבות אובדניות ופגיעה עצמית, לפעמים הוא בא לבד, בלעדים
יכול להיות דיכאון קל עם אובדנות, ודיכאון קשה בלי מחשבות או ביצוע מעשים אובדניים.
זה נורא אינדיבדואלי

שואל השאלה:
במה מתאפיין דיכאון?

אני לא מאובחנת אבל אני אגיב כאן לכמה דברים
1.דיכאון ממש לא מחייב אובדנות, ואו דמות לא מחייבת דיכאון-אלה שני דברים שונים אבל שהרבה פעמים באים ביחד.

2. לאדם עם דיכאון חסר סרוטונין במוח, לכן דיכאון יכול להיות גנטי אבל לא בהכרח

3. זה מרגיש פשוט ריק, שאין כוח לכלום. הגוף מרגיש כבד ולעשות פעולות פשוטות מאוד הופך לקשה. זה להרגיש ייאוש, להרגיש שאין טעם לכלום. זה לבכות במשך ימים או לא להצליח לבכות, לשבת בחדר ופשוט לבהות בקיר ולא להצליח לעשות משהו אחר, בלי יכולת להתרכז. חוסר חשק לתחביבים שפעם אהבת, בלי תיאבון בכלל.
להרגיש שאי אפשר לצאת מזה ושאף אחד לא יכול להבין, להרגיש אבן כבדה, מועקה על הלב.


דיכאון יכול להתבטאות בעצבות, בכעס, בלאגן בחדר, הזנחה עצמית ועוד הרבה דברים
אבל לפעמים בן אדם יכול להדביק חיוך על הפנים ואף אחד לא ידע והוא עדיין יהיה בדיכאון

האמת אני כבר תקופה ארוכה מרגישה ככה.
מבפנים אני מרגישה שאין לי כלום
שאין טעם
שאני בודדה נורא ואף אחד לא מבין.
האמת אני בוכה מלא
גם בדיוק בזמן שאני כותבת את זה עכשיו אני בוכה.
מרגישה שקופה ואף אחד לא שם לב.
מרגישה חוסר אונים
לא יודעת מה לעשות עם עצמי
בא לי לברוח מהכול
לנסוע לאנשהו רחוק ולהתחיל התחלה חדשה
זה פשוט חזק ממך. זה ריקנות נוראית.
והכי דפוק זה שיש לי המון דברים שאני מודה עליהם, באמת יש לי מזל גדול, אני לא במלחמה ואני לא זרוקה ברחוב ואני צעירה ובריאה וכול החיים לפני, אני מעריכה את כול זה אבל למרות זאת כואב לי נורא ומרגישה פשוט לבד וריקה וזה מרגיש כאילו כלום לא יעזור, מרגישה מתה מבפנים.
אני לא אובדנית והאמת אני אפחד לעשות משהו כזה, פשוט קשה לחשוב כול הזמן, המוח פשוט בלופ של מחשבות, אני כן ממשיכה בשיגרה אחרת אני בכלל ארגיש מתה, אבל עדיין המועקה הזאת בלב לא עוזבת, כשאני עם אנשים זה עובר אבל אז כשאני לבד נגיד באוטובוס עם עצמי אז הכול חוזר, פשוט עצובה, משתדלת לצאת הרבה לטבע ולהעסיק את עצמי ולשמוע שירים וזה עוזר אבל לא פותר את הבעיה, יש ימים טובים ויש פחות אבל עדיין זה לא עוזב, אני מסתירה את זה סהכ ממש טוב כי עם אנשים אני מחייכת ושמחה אבל מבפנים באמת כואב ואני לא שולטת בזה.
וזהו ככה זה מתאפיין אצלי.

בדידות , מרגישים שאף אחד לא אוהב, רוצים לget lost