אני כבר מבולבלת מעצמי (פריקה)

תמיד כשאני שמחה אני מרגישה אשמה על זה כי אני נזכרת בתקופות שהייתי במקום כל כך נמוך ואני מרגישה פשוט אשמה על זה שאני שמחה, אני אפילו מתגעגעת להיות עצובה ומדוכאת כי אני מניחה שזה יותר קל לי להזדהות עם עצמי ככה. ואז כשאני כן נהיית עצובה ומדוכאת אני מרגישה שאני מסכנה ושאני מזוייפת, אני מרגישה שאני צריכה סיבה אמיתית גרועה כדי להיות עצובה באמת. ואז אני מתייאשת מעצמי ובאמת מגיעה למקום גרוע בו אני רק רוצה להיות שמחה שוב. ואז זה חוזר על עצמו כמו מעגל.