אתם יכולים להגיד לי מה אתם חושבים על הסיפור שכתבתי?

השדים שלי לא יכולים לצאת החוצה בשמש הקופחת שבחוץ, אז הם נשארים בפנים, אי שם באחורי הראש שלי, במקום בו הם לא מפריעים. מדי פעם הם יוצאים החוצה לבדוק אם ירדה השמש, אך הם נשרפים בעודם בחיים, ללא הזדמנות, ולו הקטנה ביותר, להצליח להגיע אליי.
השקיעה היא התרעה, נורת אזהרה שנדלקת כאשר השמיים נצבעים באדום. כמו החיילים שיושבים לשתות כוס קפה לפני צאתם למלחמה. מנסים להתענג על הרגע, ולא לתת לו לחמוק, כי אינם יודעים אם אי פעם יחזרו שוב לשתות כוס קפה לפני דריכת הנשק כל יום מחדש.
ככה גם אני מרגישה, בעודי מביטה בשקיעה, עוקבת אחרי השמש הנעלמת לאיטה, לא יודעת אם אוכל לשרוד את הלילה.
כשקרן השמש האחרונה נעלמת מעל האופק, השדים מתחילים לצאת.
תחילה בהיסוס קל, לאט, מפחדים שאולי טעו והשמש עדיין בחוץ, מחכה להשמיד את אלה שהעזו לצאת. אך כשהם רואים שהשטח בטוח, יוצאים כולם יחד, בתיאום כמעט מושלם, נחושים להגיע אליי בהקדם האפשרי.
הם דוחפים ומכים ומקללים, הם שוברים דברים בדרכם ומרעידים את כל סביבתם בריצתם חסרת הרחמים. הם לא יהססו להרוס את הכל, להשמיד כל דבר שנותר מלבדם, ומלבדי.
אפשר להרגיש אותם באים, אך דבר לא מכין אותי להגעתם אל היעד, אליי.
ואני מנסה להתעלם, לברוח, אך הם בכל מקום, רודפים אותי. אז אני מנסה להילחם, אבל הם רבים מדי. אין לי דבר לעשות מלבד להיכנע לבסוף.
ואז הדמעות מתחילות להגיע, להציף אותי עד שאינני מסוגלת להחזיק בהן עוד. ציפורניים נלחצות אל עור, ידיים מושכות בשיער, שורטות את הגרון, מנסות לכסות על הפה, שאחרים לא ישמעו, לא ירגישו.
אז אני רצה אל השירותים, מנסה לשתוף פנים, ידיים, להתקלח, אבל לא משנה כמה אני מנסה לשתוף את הכאב, השדים לא עוזבים, מטלטלים אותי בכח.
השעון התלוי על הקיר במסדרון אומר לי שלא אכלתי כבר 9 שעות, אבל אני לא מרגישה דבר. השריטות שאמורות לצרוב לא מוחשיות, הכל מרגיש כמו אשליה, מנותק מהמציאות.
הכאב הפיזי לא משתווה אפילו כגרגיר ליד הכאב הנפשי, שסוחף אותי מכל כיוון, מתביע אותי בים של חוסר אונים.
וככה הלילה נמשך, עד שהשמש חוזרת, והשדים נעלמים.
רצים בחזרה למקום מסתור באחורי ראשי, מקום מוצל ומוגן, מחכים שוב לצאת בשקיעה הבאה.