כמה רעה יצאתי? (ארוך סליחה)

אני לא גרה עם ההורים. לפני חודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי וכל פגישה מחדש עולות עוד ועוד בעיות; אבא מכה ומתעלל, אמא שלא עשתה כלום, הזנחה רגשית וכו. הדבר העיקרי שעולה כל פעם מחדש זאת ההזנחה הרגשית שחוויתי, ואני מבינה יותר ויותר שהבור שאני נמצאת בו עכשיו - לא הגעתי אליו בהכרח בגללי. להורים שלי, בעיקר אמא, ושאר המשפחה היה להם חלק משמעותי בזה.

אז העובדה שאני לא רואה או מדברת עם המשפחה כל יום ושתוך כדי אני מבינה כמה רע היה לי, גורמת לי פחות ופחות לרצות לחזור הביתה. אני סובלת מחרדות וזה משהו שאמרתי לאמא שלי עליו עוד כשהייתי בבית ספר. ביקשתי ממנה פסיכולוג כשהייתי צעירה - והיא זלזלה בי. חטפתי התקף חרדה, היא ראתה שאני סובלת ומבחינתה זה היה נורמלי.
עכשיו כשהתחלתי ללכת לפסיכולוג, הייתי כנה ואמרתי לה כמה אני סובלת מהחרדות האלו והן הסיבה שהתחלתי ללכת, והפסיכולוג חושב שזה נובע מאיך שגדלתי בבית.
ואני אגיד, שלפני שלושה שבועות פחדתי מאוד שאני חולת קורונה. הייתי מאוד בלחץ וברגע של טעות פניתי לאמא שלי ובמקום להרגיע אותי היא רק התחילה להתווכח איתי ולהלחיץ אותי.

התעמתתי איתה, אמרתי לה והאשמתי אותה שלא אכפת לה, ואני לא משתפת איתה יותר בגלל שלא אכפת לה וזאת דוגמה לזה (כי היא "בכתה" (לא באמת) שאני לא משתפת איתה יותר כלום).
בקיצור, מבחינתי - אני לא ביחסים טובים איתה כרגע.
שלא לציין שביום כיפור שהיא כל כך דואגת לשמור כי היא מקפידה כל כך על מסורת (חילונית אבל משום מה כיפור ונרות שבת זה הכרחי) היא לא טרחה בכלל לדבר על מה שהיה, לברר איך אני מרגישה ובאמת להתנצל.

היום היא התקשרה אליי לשאול אם אני רוצה לבוא מחר (היום) לערב חג. אמרתי לה שלא, והיא אמרה לי "אבל כואב לי הלב". שאלתי אותה למה, היא אמרה שזה כי היא פוחדת שאני לא רוצה לבוא כי אני לא מרגישה בנוח בבית.
אמרתי לה אוקי אז למה שאני אבוא אם אני לא מרגישה בנוח? כדי שלא יכאב לך הלב?
והיא אמרה "לא יודעת אולי הדברים השתנו".
פשוט אמרתי לה שאני לא מעוניינת לבוא וסיימתי את השיחה.
איך הדברים השתנו בדיוק? יותר מ10 שנים הכל אותו דבר. רק לפני 3 שבועות היא הוכיחה לי שהיא לא השתנתה.

בכל מקרה, מה אתם אומרים?