אני בודד ואין לי חברים, אפילו לא אחד

אני עוד מאט אני בן 16 כבר שנתיים זה ככה אני עולה לכיתה י"א וכולם כבר מגובשים ואני בודד בהפסקות שאין לי עם מי לדבר .
אין עוד אף אחד.
סבבה, משפחה ומכרים, אבל אני עדיין לבד.
מרגיש לבד.
נמצא לבד.
הכל לבד.
אין לי עם מי לשתף חששות, רגעים מרגשים,
אין לי למי לפרוק כשקשה ואין לי אהבה.
וזה כל כך רע לי.
אני אחלה ומתנהג סבבה ואף פעם לא הסתכלו עלי בעין עקומה, אני שנון ומרבה לחייך ויודע להיות רציני כשצריך. כשאנשים מדברים ואיכשהו אני מצטרף לשיחה השיחה זורמת וזה לא מלחיץ לי, זה סבבה, כולה לדבר עם אנשים, אבל אין שום דבר מעבר.
הבעיה היא לא חרדה חברתית - אני סבבה עם אנשים.
אין לי בעיה לפנות לאנשים.
אין לי בעיה לפתח שיחה מכלום.
השיחות שלי בפייסבוק ריקות.
בווצאפ רק אמא שלי שולחת הודעות.
אף פעם הטלפון בבית לא מצלצל בשבילי.
אני משתגע.
זו פריקה. ובקשה לעזרה
איך לצאת מהמעגל הנוראי הזה?
אין לכם מושג מה זה בוא לבצפר בשביל רק מטרה אחת: ציונים טובים בתעודת הבגרות
אנשים אחרים הולכים בשביל לפגוש חברים, לעשות צחוקים בשיעור,
אני, כשאני לא בא, אף אחד לא מתעניין לשלומי
אני סתם הילד בסדר ומדבר סבבה וכנראה
אני לא מושא רכילות, הלוואי והייתי, לפחות אז לא הייתי מרגיש כל כך בלתי נראה
אני בודד.
אני לא רוצה להיות בודד.
למישהו יש עצות?
האמת שסיפורים אישיים על אנשים שעברו את זה באמת יותר יועילו
זה הגיע לשיא שאמא שלי לא תחשוב שאני איזה חסר חיים אני יוצאה לבחוץ והולך קצת רחוק מהבית ויושב בספל לבד איזה כמה שעות ואז חוזר לבית.
אבל כל עזרה תתקבל בברכה
רק תרשמו משהו