מה מאפשר את התקשורת בין סובייקטים ומונע מהם לטבוע בהזיות של עצמם?

הסובייקט אינו אוטונומי. הוא קיים רק בתוך מרחב של תודעות עצמיות אחרות, חברה, היסטוריה, ותרבות.

שואל השאלה:
ואיך נוצר מרחב של תודעות עצמיות האלה? הם ביחד איכשהו בנו אותה מציאות לעצמם או שהם מהווים חלקים מסובייקט אחד מוחלט?

לכאורה נוכל רק לטעון שהן קמו מתוך מרחב היסטורי שקדם להן, אך אז נקלע לנסיגה אל האינסוף (regress ad infinite). אם נטען כשפינוזה למציאותה של סובסטנציה אחת בלבד בעלת אופנים פרטיים רבים, נקלע לקשיים אחרים (דטרמניזם אבסולוטי, דבר שמופרך לחלוטין). כאן אנו עשויים להתפתות לטעון כהגל שאנו חלק מהתהוות היסטורית מסויימת, והדבר יסביר את אשר אנו מבקשים להסביר. אך אז נאלץ להתמודד מול הביקורת הקשה של הנואמנון ההגליאני (הנמצא בזמן), ומול זה לא נוכל לעמוד אלא אם נניח שנו בסוף ההתהוות (דבר שקשה מאוד לקבל). אז לי לא נותר אלא להניח שהתודעות העצמיות הן סיבת עצמן, וכל אחת מקיימת את האחרות בקשר פונקציונלי כלשהו. אך אני מאוד מסופק בקשר לפתרון זה.

שואל השאלה:
למה חייבים להניח שאנחנו בסוף ההתהוות כדי לטעון כהגל? לא הבנתי את הקטע הזה

כי אחרת אין לנו שום סיבה להניח את הנואמנון של ההיסטוריה, זו תהא הנחת מטאפיזית חסרת בסיס.