למה אף אחד אף פעם לא אמר לי שהוא גאה בי אחרי הדרך הטובה שהצלחתי לעשות..?

ויש לי מחלה נפשית כרונית (שלא עוברת)
ובבית הספר אף פעם לא תפקדתי כמו שצריך
ואחרי זה הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי שהיה למשך שנה
(אני מעדיפה שלא לפרט עוד יותר מדי פרטים).
ועכשיו המצב רוח שלי ממש טוב, אני מחייכת, צוחקת, מאושרת ואני עובדת בעבודה במשרה מלאה לומרות שלא האמינו בי שאני יכולה לעבוד ככה.
ואני לא אשקר, אני כן הייתי רוצה לשמוע איזשהי מילה טובה מהקרובים אליי (מהמשפחה).
אתם חושבים שכדאי לי לדבר איתם על זה? זה לא יהיה מביך?. כאילו, חח מה אני אגיד להם?