האם יש דרך להתגבר על חשיבה 'נושא-נשוא' (סובייקט-פרדיקט/סובסטנציה-אקצידנציה) או שזה תנאי הכרחי לכל חשיבה אפשרית?

שואל השאלה:
יש את זה בקטגוריות של קאנט
נושא זה על מה שחושבים ונשוא זה מה חושבים עליו,
למשל
יש לי מחשבה: הפרח אדום - נושא פה הוא הפרח ואדום הוא הנשוא
או סוקרטס יושב - נושא פה זה סוקרטס ויושב זה הנשוא

כלומר כדי לחשוב תמיד צריכה להיות איזשהי נקודה פסיבית עליה אנו מלבישים תכונות שלא קיימות בפני עצמן (בעצם גם הנקודה הזאת לא קיימת בפני עצמה הרי אם אין לה תכונות אז היא כלום).

האם אפשר לחשוב בדרך אחרת?
האם כל חשיבה אפשרית דורשת יחס נושא-נשוא?

מי יודע.

שואל השאלה:
^מי אם לא אתה?!

^לדעתי הקטן לא ניתן. אך אני נמנע מטענה פורמלית בנושא, משום שאני עדיין חושב עם עצמי לגבי היחסים בין נשוא ונושא.