היי, אשמח לשמוע את דעתכם על קטע הטקסט שכתבתי.

"בבקשה, אל תעזבי אותי" ביקשתי ממנה בלחש בעודי מנסה לעצור את דמעותיי אשר התחילו לזלוג מעיניי ללא שליטתי, זולגות במורד לחיי, מרטיבות את פניי ומכתימות את בגדיי.

"הבטחת שתשארי כאן, ל-לנצח" מתאמצת לדבר כאשר הבכי גורם לי לתחושת חנק; לבי כאילו הפסיק לפעום לרגע והוחלף בשק אבנים כבד, מוצפת בכל כך הרבה תחושות שונות בכזו פתאומיות.

"מעולם לא הבטחתי דבר כזה" היא אמרה לי בקור רוח, נשמעת כה נחושה לצאת כבר מחיי ולקחת הכל איתה, את כל התקוות והחלומות שלי - בלעדיה אני כלום ושום דבר.

"אבל... רק הגעת, אני לא יכולה לאבד אותך שוב!" צעקתי לה בבכי, כאשר ההבנה שזה מאוחר מדי מתחילה לחלחל לתוכי ואני מתמלאת בתחושות של עצב, פחד, אכזבה ותסכול.

"זה היה תלוי בך, אך עכשיו זה מאוחר מדי" היא אומרת לי בקולה העדין והמרגיע, המשפט הזה שבר את לבי.

"אם זה באמת היה תלוי בי, לא הייתי נותנת לך לעזוב" אמרתי לה בהחלטיות ובבכי לא פוסק והיא הסתובבה לכיווני וחייכה ברוגע ובנעימות "את ידעת מה את עושה כאשר עשית את הטעויות שעשית, ואת יודעת מה אותן טעויות גם עכשיו."

היא פתחה את דלת היציאה, מחזיקה כמה מזוודות עמוסות בידה השמאלית ומניחה את ידה הימנית על ידית הדלת כאשר אני תופסת בידה ומסתכלת היישר לתוך עיניה "בבקשה, אל תעזבי אותי. אני לא יודעת מה אעשה בלעדייך."

אך זה היה מאוחר מדי, הדלת נסגרה והיא כבר מזמן עזבה.

רגליי מאבדות את שיווי משקלן ואני נופלת על הרצפה, מכסה את פניי בעזרת שתי כפות ידיי בעוד איני מצליחה לשלוט על הבכי הרועש שלי, פניי רטובות לגמרי ועיניי ושפתיי נפוחות.

והנה, אני מוצאת את עצמי שוב יושבת על הרצפה בחוסר אונים, בתוך חדר חשוך שפעם היה מואר. החלומות ברי ההשגה כבר נראים רחוקים מדי, הרצון להצליח נעלם כלא היה וכל מה שאני רוצה זה להיעלם מן העולם הזה.

למרות שהתחננתי שלא תעזוב, השמחה, היא עזבה אותי - שוב.