פריקה... לא חייבים להגיב ובבקשה בלי תגובות רעות

אחרי שנים, אני סוף סוף מרגישה שמחה בלימודים.
נכון, אני לא מהמקובלים, אבל יש לי את שתי החברות הכי טובות שלי, ועוד כמה חברות, ואיתן הכל נהיה יותר טוב.
אני לא אשקר ואגיד שאין פעמים שאני רוצה להיות מקובלת, אבל מה שכן... פתאום לא נראה לי שהחיים שלהם טובים יותר מהחיים שלי. אולי להפך.
ברגע שמתחילה ההפסקה, אני יוצאת החוצה עם חברות שלי. גם אם רק למסדרון. אפילו עם האוכל. אנחנו אוכלות בחוץ, ביחד.
בניגוד להפסקות בשנים קודמות, שבהן נשארתי בכיתה כל ההפסקה, עם איזה ספר שקראתי כבר שמונה פעמים.
במקום להרגיש שאף אחד לא שם לב אליי, אני מתמקדת בזה שהחברות שלי שמות לב אליי. גם אם אני מעצבנת. גם אם יש להן חברות אחרות. הן יעזבו הכל כדי לעזור לי.
ובאמת, שמתי לב שזה לא נכון שלא מתייחסים אליי. אם קודם הייתי בטוחה שאין להם מושג מי אני, למרות שאנחנו באותה כיתה כבר שבע שנים, אתמול החמאתי לאחת הבנות האלה על החולצה שהיא לבשה. וראיתי שהיא באמת שמחה מזה.
אז אולי... אולי בעצם יש לי איזה כוח.