5 תשובות
לנסות להשלים עם המצב. זה יותר קשה כשאת שונאת, ואנטי, ורק חושבת על כמה זה רע ואיך רק לפני 3 חודשים היה לך טוב.
תרפי מזה. תעזבי את המחשבות האלה.
תשלימי עם זה שאת בצבא עכשיו, תכירי את האנשים בבסיס, תעשי את התפקיד גם אם את לא אוהבת אותו כל כך. פשוט תקבלי את המציאות שלך כרגע ולכי עם זה.
תרפי מזה. תעזבי את המחשבות האלה.
תשלימי עם זה שאת בצבא עכשיו, תכירי את האנשים בבסיס, תעשי את התפקיד גם אם את לא אוהבת אותו כל כך. פשוט תקבלי את המציאות שלך כרגע ולכי עם זה.
תנסי לחשוב חיובי אולי להכיר אנשים מאיפה שאת משרתת
אני יכול להמליץ לך לנסות לדבר עם קב"ן, לפעמים זה עוזר לדבר איתו. הצבא זו מערכת לא קלה ואני אומר את זה מתוך הניסיון המר שלי איתה, אבל תנסי להתחבר לאנשים שנמצאים איתך, תנסי גישה קצת חיובית יותר. בסופו של דבר מה שיעשה את השירות זה האנשים שאיתך ולא התפקיד שלך
תנסי לדבר אם מישהו שקרוב אלייך בצבא חבר/ה באופן אישי ואולי הוא או היא יכולים לעזור לך ולתת לך מוטיבציה
אני הגעתי למקום טוב ותפקיד טוב ובטירונות היה לי ממש טוב אבל כשהגעתי לסדיר הייתי ממש בדיכאון. אף אחד מהחבורה שלי מהטירונות לא באו איתי לבסיס, והגיעו איתי רק אלה שלא התחברתי ולא אהבתי מהטירונות, התבאסתי ממה שהבנתי שהתפקיד(תכלס חשבתי שהוא אפילו גרוע יותר ממה שהוא באמת, אבל ציפיתי למשהו שונה), וכל מי שהיה במדור הרגשתי שהם ממש שונים ממני ושלא אוכל להתחבר.
הייתי ממש לבד, הייתי בוכה כל יום כשהייתי חוזרת הביתה והתגעגעתי לטירונות ולחבורה שהייתה לי. ממש ניסיתי לא לשקוע בדיכאון, התפקיד כן טוב וקיבלתי עסקה טובה מהצבא ולא רציתי כמו אחים שלי לעשות בעיות בצבא, רציתי לתת צ'אנס. עברתי מלא תקופות ושינויים בצבא.
אז בהתחלה פשוט שקעתי בעבודה, הייתי כל היום במסך(תפקיד של מחשבים) ולא דיברתי כמעט עם אנשים, אבל זה היה מבאס, אנשים במשרד היו די נחמדים ואני כן ניסיתי להיות סבבה עם כולם אבל לא יותר מידי דיברתי והרגשתי לבד. לאט לאט התחלתי להבין שהכל זה משחק חברתי וגם אם אהיה הכי טובה ואתאמץ בעבודה אנשים יאהבו וישימו לב יותר לאלה שמתחברים חברתית. הכרחתי את עצמי לחייך, להגיד שלום לאנשים, לדבר עם אנשים, להיות "חברותית", ומה שלא בא בטבעי בא בכוח עד שיהפוך "טבעי". הייתה גם מישהי אחת שהייתה די שקטה ודיברתי איתה קצת בטירונות אז לאט לאט נתתי לה יותר צ'אנסים כזה וניסיתי להתקרב ועכשיו היא החברה הכי טובה שלי שם.
אז עברתי מלא תקופות ולא התחברתי לכל האנשים, אבל לאט לאט אנשים הולכים ואנשים באים, האווירה משתנה, אתה משתנה. ממש עזר לי זאת שאיתי מהטירונות שיצא לי בסדיר להתחבר איתה, אני איתה כמעט כל הזמן עכשיו, והתחלתי להתחבר גם לכמה מהחדשים שבאו(עם הותיקים היה לי קשה, הם לא בגיל שלי, יש לנו תחומי עניין שונים והם במקום שונה בחיים). עכשיו באמת שדי טוב לי והצבא כבר די מרגיש כמו בית שני, וזה נטו זמן שעבר(אני שנה וקצת עכשיו בצבא) וזה שהתחלתי לתת צ'אנס גם לתפקיד וגם לאנשים.
הבנתי שאם אבוא בגישה שלילית יהיה לי רע, ואם אנסה למצוא את החיובי בדברים ובאנשים ולבוא בגישה חיובית אצור לעצמי מציאות חדשה. תמצאתי את האיזון, אני נגיד עושה יומיות וזה עוזר לי בטירוף כי קשה לי יותר מידי אנשים כל היום ואני צריכה את הניתוק הזה ולחזור הביתה כל יום, לנוח לבד מול המחשב עם מוזיקה. תמצאי מה שעושה לך טוב ותנסי קודם לתת צ'אנס ואז אם לא עובד אחרי זמן מסוים תנסי לעבור.
הייתי ממש לבד, הייתי בוכה כל יום כשהייתי חוזרת הביתה והתגעגעתי לטירונות ולחבורה שהייתה לי. ממש ניסיתי לא לשקוע בדיכאון, התפקיד כן טוב וקיבלתי עסקה טובה מהצבא ולא רציתי כמו אחים שלי לעשות בעיות בצבא, רציתי לתת צ'אנס. עברתי מלא תקופות ושינויים בצבא.
אז בהתחלה פשוט שקעתי בעבודה, הייתי כל היום במסך(תפקיד של מחשבים) ולא דיברתי כמעט עם אנשים, אבל זה היה מבאס, אנשים במשרד היו די נחמדים ואני כן ניסיתי להיות סבבה עם כולם אבל לא יותר מידי דיברתי והרגשתי לבד. לאט לאט התחלתי להבין שהכל זה משחק חברתי וגם אם אהיה הכי טובה ואתאמץ בעבודה אנשים יאהבו וישימו לב יותר לאלה שמתחברים חברתית. הכרחתי את עצמי לחייך, להגיד שלום לאנשים, לדבר עם אנשים, להיות "חברותית", ומה שלא בא בטבעי בא בכוח עד שיהפוך "טבעי". הייתה גם מישהי אחת שהייתה די שקטה ודיברתי איתה קצת בטירונות אז לאט לאט נתתי לה יותר צ'אנסים כזה וניסיתי להתקרב ועכשיו היא החברה הכי טובה שלי שם.
אז עברתי מלא תקופות ולא התחברתי לכל האנשים, אבל לאט לאט אנשים הולכים ואנשים באים, האווירה משתנה, אתה משתנה. ממש עזר לי זאת שאיתי מהטירונות שיצא לי בסדיר להתחבר איתה, אני איתה כמעט כל הזמן עכשיו, והתחלתי להתחבר גם לכמה מהחדשים שבאו(עם הותיקים היה לי קשה, הם לא בגיל שלי, יש לנו תחומי עניין שונים והם במקום שונה בחיים). עכשיו באמת שדי טוב לי והצבא כבר די מרגיש כמו בית שני, וזה נטו זמן שעבר(אני שנה וקצת עכשיו בצבא) וזה שהתחלתי לתת צ'אנס גם לתפקיד וגם לאנשים.
הבנתי שאם אבוא בגישה שלילית יהיה לי רע, ואם אנסה למצוא את החיובי בדברים ובאנשים ולבוא בגישה חיובית אצור לעצמי מציאות חדשה. תמצאתי את האיזון, אני נגיד עושה יומיות וזה עוזר לי בטירוף כי קשה לי יותר מידי אנשים כל היום ואני צריכה את הניתוק הזה ולחזור הביתה כל יום, לנוח לבד מול המחשב עם מוזיקה. תמצאי מה שעושה לך טוב ותנסי קודם לתת צ'אנס ואז אם לא עובד אחרי זמן מסוים תנסי לעבור.
אנונימית
באותו הנושא: