פריקה של החיים, יושב עליי נצח כבר

אני טיפוס כזה שלפני הקורונה היה חי ונושם את הבחוץ, חי ונושם מסיבות, הייתי יוצאת באמת כל סופש למועדון אחר, ברים, קולנוע והיה לי טוב עם הידיעה שיש עולם שלם בחוץ והכל ועכשיו, מאמינה שיבינו אותי, קשה לי נגיד עם זה שהדברים האלו נלקחו מאיתנו בלית ברירה כי אני מוצאת את עצמי לצורך העניין מדברת עם גבר כלשהו ואם זה לדוגמה לא יימשך אז ההתעסקות שלי בו ובלמה זה לא קרה תהיה כפולה והאכילת תסביכים תגרום לי לנתח מעבר למה שצריך ולהגיע למסקנות שלא בהכרח נכונות נטו מהסיבה הפשוטה שאין לך איפה לשטוף את העיניים, שאת בבית/עבודה ולא כל כך רואה אנשים, אין לי בעיה עם הספייס הזה להפך אבל באיזשהו שלב אני מרגישה כבר די נואשת לזה ומרגישה שאני מתעסקת בדברים שבתקופה אחרת שהיא לא זו הייתי מחליקה אותם וממשיכה הלאה, מנסה להסתכל על זה בצורה גם של אוקיי זה אולי גם המקום ובדיוק הזמן להשקיע במשהו עם מישהו אם את נכנסת אליו כי אין הרבה אופציות, שזה גם די קשה כי אני בנאדם שלא מפתח ציפיות כל כך לדברים, קיצור מפחדת שקצת איבדתי את עצמי