אני כבר במשך חצי שנה או יותר חיה עם שנאה עצמית והאשמה עצמית שלא נפסקת.

זה לחיות עם דחף להיות סביב אנשים כל הזמן כי אני לא מסוגלת להיות לרגע עם עצמי, אני מגעילה את עצמי.
אני מרגישה שאני מסתובבת 24/7 עם בן אדם שאני שונאת.
להרגיש שכולם אבל כולם שונאים אותי ונגעלים ממני, להיות עם חברים ולחשוב שהם לא סובלים אותי ואת האופי הדוחה שלי והם איתי סתם מתוך רחמים.
להסתכל במראה ולהיגעל מהבן אדם שאני,
לחשוב שאני חתיכת זיוף שמסתובב עם חיוך על הפנים במשך כמעט כל היום ומזייפת את הבן אדם שאני.
זה מגיע למצבים שאני לא מצליחה להבין מי אני בכלל?מה האופי שלי?מה הרגשות שלי?
אני חיה בתוך בועה ענקית של זיוף עצמי.
וכמו בכל סוף יום אני מוצאת את עצמי לבד עם עצמי, ואין לי דרך לברוח מזה
אני מנסה סוג של לדבר עם הנפש שלי וזה עושה לי גועל אני לא מצליחה להחזיק יותר מ 2 דקות. אני יודעת מה הסיבה לכל זה ולא נראה לי שאני אצליח להעביר את זה לבד, ניסיתי פסיכולוגים שום דבר לא עוזר
מה אני עושה במצב כזה?
יש כדורים לזה או משהו?