4 תשובות
כאשר לא מרגישים שום דבר, כאילו הלב הפך ל"אבן", זה תוצאה של החלטה מתת המודע (שאת לא מודעת אליה).
כנראה עברת תהליכים קשים בתוכך, נפגעת ממצבים מסוימים או מאנשים מסוימים. וכדי שלא להפגע יותר, הכנסת את עצמך למקום שבו תרגישי "בטוחה" מפני היפגעויות נוספות.
תחשבי עם עצמך לאיזו מטרה הכנסת את עצמך למצב הזה?
האם יש אפשרויות נוספות לפתור קשיים?
אני ממליצה לך לעבור תהליך אימון אישי בשיטת nlp וטכניקות קו הזמן לחיזוק רגשי ולחוסן נפשי.
בינתיים תקראי את המאמר: 30 דרכים למניעת סטרס.
כנראה עברת תהליכים קשים בתוכך, נפגעת ממצבים מסוימים או מאנשים מסוימים. וכדי שלא להפגע יותר, הכנסת את עצמך למקום שבו תרגישי "בטוחה" מפני היפגעויות נוספות.
תחשבי עם עצמך לאיזו מטרה הכנסת את עצמך למצב הזה?
האם יש אפשרויות נוספות לפתור קשיים?
אני ממליצה לך לעבור תהליך אימון אישי בשיטת nlp וטכניקות קו הזמן לחיזוק רגשי ולחוסן נפשי.
בינתיים תקראי את המאמר: 30 דרכים למניעת סטרס.
קישורים מצורפים:
אם מצבך נמשך, ואינו חולף מעצמו, ממליץ לך לשוחח עם פסיכולוג טוב. יהיה בלתי אחראי להציע לך טיפולים, לפני אבחנה של איש מקצוע.
זו תגובת השרדות.
כשככ כואב, או מפחיד, או עצוב, או לבד, או כועס - ככ כואב שאי אפשר להכיל את זה יותר, ואין לאן ללכת עם זה, לפעמים פשוט יותר לא להרגיש כלום - בעיקר כשאת בת 15...
זה יכול להיות דכאון,
זה יכול להיות ניתוק רגשי בגלל טראומה - וגם לחיות שנים עם אנשים שאת מרגישה שלא מבינים אותך ו/או לא מתייחסים אליך, ו/או שאת לא מרגישה שייכת לשום דבר ולאף אחד - גם זה טראומה, גם אם היא לא קורית בבת אחת אלא בהדרגה.
בקיצור - זה שום דבר טוב.
ההמלצה הכי חמה? תמצאי לך מורה / מדריכה / מטפלת - אדם שאפשר לדבר איתו, שאת מרגישה שרואה אותך. יש אנשים שמוצאים אדם כזה רק בגיל 30... זה גם פונקציה של מתי מתחילים לחפש. אדם כזה יכול לפתוח לך פתח, בהדרגה, לחיים - לחיבור עם אנשים ועם עצמך, לחוויה שאת לא לבד בעולם הזה.
חיבוק גדול, ומאחלת לך בהצלחה,
מיכל רון - פסיכולוגיה אלטרנטיבית
כשככ כואב, או מפחיד, או עצוב, או לבד, או כועס - ככ כואב שאי אפשר להכיל את זה יותר, ואין לאן ללכת עם זה, לפעמים פשוט יותר לא להרגיש כלום - בעיקר כשאת בת 15...
זה יכול להיות דכאון,
זה יכול להיות ניתוק רגשי בגלל טראומה - וגם לחיות שנים עם אנשים שאת מרגישה שלא מבינים אותך ו/או לא מתייחסים אליך, ו/או שאת לא מרגישה שייכת לשום דבר ולאף אחד - גם זה טראומה, גם אם היא לא קורית בבת אחת אלא בהדרגה.
בקיצור - זה שום דבר טוב.
ההמלצה הכי חמה? תמצאי לך מורה / מדריכה / מטפלת - אדם שאפשר לדבר איתו, שאת מרגישה שרואה אותך. יש אנשים שמוצאים אדם כזה רק בגיל 30... זה גם פונקציה של מתי מתחילים לחפש. אדם כזה יכול לפתוח לך פתח, בהדרגה, לחיים - לחיבור עם אנשים ועם עצמך, לחוויה שאת לא לבד בעולם הזה.
חיבוק גדול, ומאחלת לך בהצלחה,
מיכל רון - פסיכולוגיה אלטרנטיבית
מה עושים עם אחרי שנתיים ומשו ביחד חבר שלך פתאום לא מרגיש כלום? ובגלל שאת "חלשה" לידו שזה ככה הוא ניפרד ממך עד שזה יעבור לו?
אני
באותו הנושא: